היא:"היי, אני הזאת - ששלו,
אני לא נושכת, מבטיחה לך"
כן בטח - אני חושבת לעצמי
...
אני מרגישה יד שמושטת לעברי
לבנה, חלקה, צחה, נקייה, טהורה כמעט
אני מסתכלת,
אני רואה משקפיים, עיניים מסתתרות מאחוריהן
"בואי" היא אומרת לי בפקודה מלטפת
אני אוחזת בחצי כוח בידה ומטפסת בצורה מאוד מגושמת מתוך ערימת הקלפים שאני קבורה תחתיה
אני מתנערת משאריות הקרטון ומסתכלת עלייה, מתנערת מהיד
נקייה, היא נראית לי ללא רבב בכלל
"בואי" היא אומרת לי ומסתובבת
"לאן?" אני ממהרת לתפוס את צעדיה
"בואי לארמון שלו" היא אומרת לי
אני מתמהמהת לרגע במקום, כ"כ היה לי נעים בתוך ערימת הקלפים שלי
אני לא רוצה ללכת לשם, לארמון הזה, אליו, בחרתי לינצור אותו מאחוריי
אבל היא עוצרת ומסתובבת, לא אומרת כלום ורק מסתכלת עליי, מחכה שארגע, שאתבשל עם עצמי
שאבין שאני רוצה לנסות ליהיות שם
אבדוק עוד טיפה, אני אומרת לעצמי, גם אם לא אכנס לארמון, לפחות ארחרח אותה עד הכניסה
אני ממשיכה אחרייה
"למה את לוקחת אותי לשם?" אני שואלת אותה "הרי זה המקום שלך ושלו"
"נכון," היא עונה לי "והמקום שלך שם. איתנו. "
אני בטוחה שהיא השתגעה או שכנראה הדשא ששכבתי עליו היה בעצם שדה של גאנג'ה
"את שומעת את עצמך?" אני אומרת לה
"כן," היא עונה לי "אם הוא רוצה אותך שם אז גם אני רוצה"
נו יופי, אני חושבת לעצמי, היא סתם מנסה לרצות אותו
אנחנו ממשיכות, ממרומי המגדל שלי המרחק בין שני הארמונות היה נראה לי מזערי
מסתבר שטעיתי,
אנחנו פוסעות בשביל חול לבן שמונח בדיוק מפותל באמצע השדות הירוקים מסביבינו
היא הולכת בצעד מהיר וכשהיא רואה שאני טיפה מתקשה לעקוב אחרייה היא מאטה, מחכה
אנחנו מדברות, מדברות המון
עליי, עליו, עלייה, עלינו
פעם ראשונה - עלינו
אני מספרת לה על הפחדים שלי ועל הכאב, היא מנחמת אותי בכאב ובפחדים שלה
היא שואלת שאלות ואני עונה בשאלות, היא צוחקת מהציניות שלי ואני סופגת את הרוגע שלי
אני מסתכלת עלייה - נינוחה, עדינה, רגועה
ההפך הגמור מהשד הטזמני שבי
אנחנו מדברות שעות וכל שעה עגולה עושות עצירה של כמה שניות, לחדש כוחות ולשנות נושא
הולכות ומדברות, שעות, עד שהכוח נגמר
אני יכולה לראות את השער של הארמון, ממש עוד טיפה
היד שהושטה לי קודם לכן מרגישה לי כ"כ טבעית לידי עכשיו ואני תופסת אותה
אנחנו אוחזות ידיים. חזק.
"ככה" "ככה אני רוצה שניכנס" אני אומרת לה ואנחנו מחייכות אחת לשנייה
השער לפנינו...
