הסערה תמיד תגיע

כל פעם שאני יוצרת קשר

אני חייבת לזכור

שאני בעצם מזמינה אתכן

לשבור לי את הלב

הפגנה, עבורי, היא בדיוק כמו סשן בהרבה מובנים

אני מניחה לרגע בצד את התדמית החזקה שלי ונותנת לאנשים זרים לראות אותי במלוא פגיעותי

אני עומדת בשקט ונותנת לסביבה לספוג את הנוכחות שלי, ולי לספוג חזרה את הנוכחות שלה.

בפגיעות השקטה והלא מתפשרת, אני יודעת, טמון המון כוח. יש בה, בהפגנה השקטה, משהו הרבה יותר עוצמתי מאשר לצעוק סיסמאות במגפון.

איכשהו, למרות שאני בסך הכל עומדת סטטית ברחוב, ונותנת לעוברים והשבים לראות אותי (ולבחור אם באמת לראות או להתעלם), זה סוחט ממני את האנרגיות.

אני לא מסוגלת לעשות את זה לאורך זמן.

כשאני מפגינה, כמו בסשן, אני לא מרגישה את הגוף שלי. אני שם, ברגע הזה, עם עצמי קודם כל, ואחר כך עם הסביבה. אני מורידה את המגננות שלי, מתוך הבנה שאני כרגע הכי מוגנת בעולם, וכל מבט חודר לי מתחת לעור.

אני יודעת שהגיע הזמן להתקפל כשאני מתחילה להרגיש שוב את הגוף. קודם כל הרגליים, מתחננות להפוגה מהעמידה, נופלת עלי עייפות ואני חייבת לשבת ולאכול איזה ממתק. בעיקר בימים האלו של הקורונה, כשהמסכה תמיד מאתגרת את הנשימה ומגרה כל הזמן את יכולות הוויסות החושי שלי.

כשאני לוקחת הפסקה, שהיא בעצם סוף הסשן או ההפגנה, כל התחושות חוזרות בבת אחת. פתאום אני מרגישה שוב את השרירים שלי, וכמה הם כואבים, אני מרגישה כמה אני מתוחה ותפוסה, ואיך כל המרחב נכנס לתוכי. פתאום הקולות רמים יותר, הרוח חזקה יותר ואני לא מצליחה לשמוע את המחשבות שלי. 

היום הגוף שלי דורש ממני מנוחה, ממש כמו אחרי סשן טוב. ואולי בגלל זה כל מה שבא לי זה לבכות (אולי אחר כך אלך לראות סרט כדי שלפחות הדמעות לא יזלגו לשווא). הגוף שלי, שעבר לא מעט בשנים האחרונות, מאותת לי להוריד הילוך, ואני למדתי להקשיב לו. כי בשנים שבהן הייתי מנותקת מהגוף שלי, הוא דיבר אלי ואני לא הבנתי את שפתו, ואז הוא צרח, ואני עדיין לא הבנתי, אז הכאב הצטבר והצטבר עד שהפך לבלתי נסבל ושלט בכל עולמי.

אז הדלקתי את המזגן, אפילו שלא כל כך חם (משתדלת להשתיק קצת את ייסורי המצפון על כדור הארץ ההולך ומתחמם שלנו), לבשתי את הפיג'מה הכי צמרירית שלי ונכנסתי חזרה למיטה. בדרך כלל אני ישנה בתחתונים. המגע הבלתי מתווך עם הגוף של עצמי משרה עלי שלווה, ולרוב אני נרדמת עם כף היד בין הירכיים (לא בקטע מיני, סוטים. זה פשוט מקום חמים, נעים ומנחם). אבל היום אני דווקא צריכה את המגע הכבד של פיג'מות החורף. הוא מאזן אותי ומפעיל לחץ עדין בדיוק בנקודות הכואבות (שהן, כרגע, בכל הגוף).

סגרתי את התריסים כי אור השמש כואב לי, ולשמחתי עדיין שומעת את הציפורים מבחוץ. עכשיו אלך לי לעשות מדיטציה, לנקות קצת את הראש ולדמיין שאני לוויתן שצף באוקיינוס חשוך. גם המדיטציה, אותה גיליתי בשנים האחרונות, משרה עלי את אותה שלווה שאני מקבלת כשקושרים אותי.

הלוואי שהיה פה מישהו עכשיו שיקשור אותי, יכסה אותי בשמיכה הכבדה ויחזיק אותי כל כך חזק שאני לא ארגיש עוד את הכאב שממלא לי את הגוף. אבל כרגע אין. ואני מזכירה לעצמי שרוב האנשים לא היו באים רק בשביל זה. הם לא היו מאמינים לי שאני לא רוצה יותר מכך. וזה עצוב, זה מתסכל לפעמים, כשאנשים רוצים רק לזיין ולברוח, מבלי להבין איזה השפעה עמוקה יש בזה על הנשלטת. מבלי להבין איזה פרס יקר ערך זה לראות אותה נחשפת, כואבת ובוכה. 

אז אני דואגת לעצמי. צוללת לתוך האוקיינוס שלי, ובינתיים, אני פה לבד. וזה בסדר. אני בעצם בכלל לא לבד, הכלב שלי, 30 קילו של אהבה (שמרגיש שאני מדברת עליו ונצמד אלי עכשיו עוד יותר) פה כדי להפיג לי את הבדידות. והוא לא דורש ממני מילים. הוא לא דורש הסברים. כשאני בוכה, הוא מלקק לי את הדמעות או מחבק אותי ממש, כזאת נפש עדינה. 

ואני אהיה בסדר.

חזרתי מההפגנה נגד רצח נשים (/טרור מגדרי) ואני מותשת.

פעם בשנה בערך אני מרשה לעצמי לצאת להפגין, לעמוד עם שלט ששם אותי בעמדה הכי חשופה שיש

ולצעוק בלי מילים את הצעקה הכי כואבת שלי

אנשים עוברים לידי, חלקם מעיפים בי מבט, אחרים מנסים כמה שיותר לא ליצור קשר עין

מעטות מנידות בראשן לתודה או עוצרות לדבר איתי

ואני עומדת שם באמצע הרחוב ומרגישה כמו פצע פתוח אחד גדול

אני מישירה מבט קדימה, ומשתדלת בעצמי לא ליצור יותר מדי קשר עין

העמידה החשופה הזאת גם ככה קשה לי

לרוב אחרי חצי שעה אני מתעייפת

אני לא יכולה שיראו יותר כמה כואב לי

אני לא יכולה שיתעלמו יותר מכמה שכואב לי

אחר כך אני חוזרת הביתה

והגוף מרגיש שוב שבור

וכל מה שאני רוצה כרגע זה מישהו שיכניס אותי למיטה וישכיב אותי לישון

ויגיד לי "קטנה שלי" וכמה שהוא גאה בי. אני לא יכולה להיות כל הזמן

להיות האקטיביסטית החזקה, זאת שמפחידה גברים רק במבט

שיכולה הכל לבד, שצריכה להגן על עצמה ולהצמיח חומות.

אבל קשה למצוא מי שלא יפחד ממני, גם פה

כולם רוצים מישהי כנועה שיוכלו לכופף

הם יגידו לי שהם לא פוחדים ממני, אבל אז כשניפגש הם יודו: "אני פוחד לפגוע בך".

לא, אתה לא פוחד לפגוע בי יותר משאתה פוחד לפגוע בכל אישה אחרת

אתה פוחד כי אתה יודע שאם תפגע בי, אני לא אאשים את עצמי.

אני לא אגיד לעצמי שאולי אני רגישה מדי ואולי הייתי לא בסדר גם אם הסברתי בפירוש מה מותר ומה אסור

גברים, גם כאלו שמעולם לא היו איתי אישית, שולחים לי הודעות כדי להסביר לי בשם המגדר הגברי

שככה זה גברים. שהם פוחדים לפגוע בי, ולכן הגברים הטובים באמת ישמרו ממני מרחק כמו מאש

(כמובן הם מתייחסים לעצמם, כמובן שאני לא יכולה להגיד להם שהם לא טובים כמו שהם חושבים)

ועם הזמן התחלתי להאמין בזה

וזה בסדר, אני רגילה להיות אישה חזקה ומפחידה. כזאת שמבלבלת גברים, כי הם בטוחים שנשלטת היא שברירית וחומר ביד היוצר

(יש גם כאלו ששולחים לי הצהרות "זה לא סותר שאת פמיניסטית ונשלטת". וואלה אחי, באמת הייתי צריכה את האישור שלך)

ואני לא כזאת.

אין לי כוחות. אין לי פואנטה. אני פשוט רוצה לבכות ושמישהו לא יתחרפן ויצליח לחבק אותי בלי לבקש ממני להירגע או להפסיק

הכל מאורגן כבר, הסלון נקי ועל שולחן הקפה כיבוד קל ושתייה ("רק מה שלא עושה פירורים", הוא צוחק וממשיך לסדר את השולחן. "אני יודע שה-OCD שלך ישתגע אם מישהו ידחוף לך אצבעות מלאות בבמבה"), וקערה ובה עשרות קונדומים, מוכנים לשימוש.

אנחנו יושבות על הספה, אני מכורבלת בחיקו והוא מלטף לי את השיער, מרגיש את הרעד הבלתי נשלט שעובר לי בגוף. עוד כמה דקות כולם יגיעו.

"את פוחדת, קטנה שלי?" הוא שואל ברכות

אני מנידה בראשי. "מתרגשת. אולי קצת פוחדת", אני מודה.

"אני אהיה פה כל הזמן ולא אוריד ממך את העיניים, אף אחד לא יעיז לעשות לך משהו שלא תרצי, אני לא ארשה להם".

19:55

הוא מושיב אותי על הרצפה. לגופי רק שמלה קצרה, לא שום דבר סקסי מדי, אבל גם לא משאיר יותר מדי מקום לדימיון. הוא עוטה לעיני את כיסוי העיניים ועונד את הקולר האהוב לצווארי. אחר כך הוא קושר את ידיי מאחורי הגב, קשר סמלי, אני יודעת שלא יהיה לי קשה להשתחרר ממנו אם ארצה. החבל שם רק כדי להזכיר לי את מקומי.

כמה דקות אחר כך נשמעת דפיקה בדלת, ולאט לאט האורחים זורמים הביתה. הוא לא אמר לי כמה הוא הזמין, ואני לא שאלתי. אילו היה שואל אותי לקיבולת שלי, ודאי לא הייתי יודעת לענות בעצמי, אז נתתי לו להחליט. האורחים, חמישה או שישה מהם כך נראה לי, נכנסים לסלון והדלת נסגרת אחריהם. אני עדיין בחשיכה, יודעת שהמבטים שלהם עלי. האדון שלי עובר איתם על החוקים: כל חדירה שאינה אוראלית מחויבת בקונדום, ולא גומרים לזונה בפה. אלו החוקים שקבענו יחד, כשהתכוננו לערב הזה. אני חושבת שהוא גאה בי על ההגבלות שהצבתי. הוא לא אמר, ראיתי את זה בעיניים שלו.

אני יושבת עדיין על הרצפה, והאורחים והאדון מנהלים שיחת חולין קצת נבוכה. הוא אמר שהם לא זרים, כולם אנשים שהוא מכיר. הוא לעולם לא היה מביא מישהו זר שישתמש בי, אבל הנוכחות השקטה וחסרת האונים שלי הופכת את השתיקות למעיקות. אני מרגישה את המתח בחדר, גם הם מרגישים אותו.

לבסוף, אני שומעת את האדון שלי מציע: "מי רוצה להיות ראשון על הצעצוע?" מישהו קם ממקומו. האדון מזכיר לו להציג את עצמו בשמו, גם על זה סיכמנו. אני לא רוצה זרים מוחלטים שישתמשו בי, אני רוצה לדעת לפחות – אם ארצה לצעוק בעונג או בכאב, בשמו של מי אני צועקת.

הצעדים מתקרבים ומישהו רוכן אלי. "את צמאה, זונה?" הוא שואל, ואני מהססת לא בטוחה לכוונתו. האדון אמר שאסור לגמור לי בפה, האם הם מבינים שגם אסור להשתין עלי? אבל הפה שלי יבש אז אני מהנהנת. "כן". כוס זכוכית מתקרבת לשפתי, אני מרגישה את שוליה החלקים. לא מצליחה להריח מה הוא מזג לי שם, אבל אני פותחת את הפה בצייתנות. הוא משקה אותי בסבלנות, המשקה התוסס ממלא את הפה שלי. קולה זירו. אני מחייכת בלב, יודעת שהאדון אמר לו שזה המשקה האהוב עלי. הזר עם פניו בגובה פניי, כנראה כורע מולי על ברכיו. הוא מלטף לי את הראש, מתקרב ולוחש לי באוזן: "אני אריאל, ועכשיו את הזונה שלי". הוא בטח חושב שהוא נשמע קשוח ואכזר, אבל הרכות בקול שלו ממיסה אותי.

שלום אריאל. אני חושבת בלב, חוקקת בזיכרוני את הריח שלו, את הקול הנעים ואת אצבעותיו המחוספסות שנעות על עורי. אני יודעת שבקרוב לא אוכל לזכור מי הוא מי בתוך בליל הידיים שישתמשו בי, אבל זה לא מונע ממני לנסות.

אריאל מתרומם ואני שומעת את רוכסן מכנסיו נפתח. אני מזדקפת ופותחת את פי בלי שאף אחד אמר לי, בדיוק כמו שהאדון לימד אותי. אני יודעת שהוא מחייך עכשיו בגאווה. רגע אחר כך הזין של אריאל ממלא לי את הפה, ואני מתחילה למצוץ אותו תוך ניסיון לשמור על שיווי המשקל שלי. הידיים עדיין קשורות בסמליות מאחורי הגב, אני יודעת שבקרוב הן ישתחררו, אבל בינתיים אני צריכה לעבוד עם מה שיש. הזין של אריאל ממוצע בגודלו, אני שמחה. האם האדון שלי בחר בו כדי להקל עלי את המעבר לצעצוע? האם הוא בדק כמו במסדר זיהוי את גדלי הזין של כולם? המחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן ששפתיי עולות ויורדות על הזין. אני מבוהלת, אבל משועשעת מהסיטואציה. אריאל תופס אומץ ומניח את ידיו על צידי ראשי, מכווין אותי לקצב שלו. הוא לא מנסה לחנוק אותי, המגע שלו החלטי אך עדין, ומייצב אותי שלא אפול לצדדים.

אני אסירת תודה שהוא נותן לי להתרגל אליו, לניחוח המקלחת העדין שעולה מחלציו, לטעם טיפות הזרע המלוחות שחומקות ממנו ומחליקות אל לשוני. בתמורה אני נושמת מהאף ומשפדת את הפה שלי על הזין שלו, עד שהוא ממלא את פי והגרון, והאף שלי צמוד למפשעתו. אריאל מניח את ידיו שוב על ראשי, ומעגן את מקומי על הזין שלו. אני נזכרת בתרגולי הנשימה שנתן לי האדון, אני שומעת אותו מחייך מאחורי בקול רם. מישהו מאחורי פולט אנחת התפעלות. הקול המוכר של אדוני אומר בגאווה: "אמרתי להם, היא אשת מקצוע. מהטובות בתחומה". רחש של צחוק נבוך נע בחדר.

אריאל קם ומוליך אותי במרחב, הוא מתיישב על כיסא ומכוון אותי שוב אל הזין שלו. אני פותחת את הפה וממשיכה למצוץ לו. הוא לא אגרסיבי מדי, אולי האדון הנחה אותם להתחיל איתי בעדינות. מישהו נוסף קם מהספה ונעמד מאחורי, ידיו על כתפיי. אני עוצרת את המציצה, אבל הזין של אריאל עוד בפי.

"אלעד", אומר הקול. ארור יהיה האדון שלי, אני משוכנעת שהוא בחר אותם לפי שם. הוא עושה לי דווקא, האדון, הוא יודע איך שמות דומים מבלבלים אותי. אני לא אתפלא אם כל האורחים הערב מתחילים באות א'. אלעד מרים את שולי שמלתי ואני חוזרת למצוץ בצייתנות. הוא מלטף את הישבן שלי בעדינות, מעביר את אצבעו ברפרוף בין חור התחת שלי עד הדגדגן. נוגע לא נוגע. אני גונחת קלות אבל הקול נבלע במפשעתו של אריאל. ההמהום שלי מרטיט אותו ואני מרגישה את הזין שלו מתקשה ומתנפח. אני מבליטה את ישבני ומקשיתה את הגב, כמו שהאדון אוהב. אביעד, או אלעד? לעזאזל איתו, חופן את הישבנים שלי בשתי ידיו, מועך ושורט. אחר כך הוא מתחיל להפליק לי, בתחילה בעדינות, אבל כשהוא מגביר מעט את העוצמה, אני מאבדת את שיווי המשקל. אני פוחדת לנשוך בטעות את הזין שבפה שלי, אבל אני לא מעזה לומר דבר.

אני שומעת את הצעדים של האדון שלי, עוד לפני שהיד שלו נוגעת בי, עוד לפני שאני מריחה את ריחו המוכר, אני מזהה את צעדיו. הוא מחלץ אותי ומשחרר את ידיי הקשורות. "סליחה, אריאל", אני שומעת אותו אומר בעודו מוליך אותי ברחבי החדר. "תהיה לך הזדמנות להמשיך אחר כך, אבל אתה צריך ללמוד לחלוק", הוא כמעט נוזף בו, כמו בילד שלא יודע לשחק עם אחרים. שלא חולק את הצעצוע האהוב עליו.

--

אני מסוחררת, לא מצליחה להתמצא בחדר, אבל האדון מוליך אותי בבטחה עד שאנחנו מגיעות לשולחן העץ הכבד. עכשיו אני מבינה למה הוא שחרר את ידיי. הוא משעין אותי לפנים, כל פלג הגוף העליון נמעך על פלטת העץ וישבני בולט באוויר. ידיי נקשרות שוב לצידי השולחן, ובחבל נוסף הוא קושר את קרסוליי לרגלי השולחן העבות. הוא ניגש אלי ומלטף את ראשי, נושק לקודקודי. "זונה טובה שלי", הוא לוחש. "הערב רק התחיל, את יודעת". אני מהנהנת. הוא חוזר למקומו ואלעד מתקרב שוב. הפעם הוא יותר בטוח, כולי שלו, לפחות להרגע.

על השטיח פרס אדוני כמה שוטים שונים. אלו האהובים עלי, ואלו שפחות. אבל אלעד כנראה הן בן לאסכולה הישנה, והוא לא מעוניין בתיווך של שוט. כף ידו הפתוחה פוגשת שוב ושוב את אחוריי, שהולכים ומתחממים ממכותיו המתגברות. אלעד שוקע במכניקה של ההצלפות, הוא מתמכר לקצב, אני מנסה לנחש איזה שיר מתרוצץ בראשו, האם הוא מכה בי לקצב הבס? אדם נוסף מתקרב אל השולחן, אני לא יכולה לטעות בריח הבושם העדין באוויר, פרחוני ומתוק... ונשי. כן, אלו צעדי עקב שמתקרבים אלי. הכיסוי מוסר מעיני בעדינות ואני מסתגלת שוב לאור. מול פניי במרחק כמה סנטימטרים ניצבות הפנים הכי יפות שראיתי, כך זה מרגיש באותו רגע לפחות. יש לה רעמת תלתלים מפוארת והיא מחייכת אלי. "היי", היא אומרת ברכות. ההצלפות באחוריי מתגברות, אך אני מרוכזת רק בה. היא מסתכלת עמוק לתוכי. קשה לי לנשום כשהיא כל כך קרובה. "אני לילך".

היא רוכנת אלי ומנשקת אותי ברכות על שפתיי. לזה לא ציפיתי, לא חשבתי שמישהו ינשק אותי הערב, אולי רק אדוני כשכולם ילכו, ואהיה שוב כולי שלו. אני מתמסרת אל הנשיקה, הלשון שלה חוקרת את הפה שלי, ורק היא שומעת את האנחה שלי. האנחות מתחלפות ביבבות כאב, כשאלעד מגביר את עוצמת המכה, מותיר לי פרקי זמן הולכים ומתקצרים בין מכה אחת לשנייה. "מסכנה שלי, כואב לך?" היא שואלת. העיניים שלי מעקצצות בדמעות, אני מהנהנת קלות. מתביישת, אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מתלוננת, או מפונקת. האדון ודאי אמר לה כמה אני מסוגלת לסבול, ואני לא רוצה לאכזב אותו. ברגע זה אני לא רוצה לאכזב אותה. "בואי, אני אעזור לך".

לילך נעלמת משדה הראייה שלי ומתמקמת בין רגלי השולחן, בין רגליי. אביעד, או אלעד, ממשיך במכותיו. מתעלם ממנה. ואז אני מרגישה את ידה מלטפת את שפתיי התחתונות והנפוחות. רעד עובר לאורך עמוד השדרה שלי, עד עורפי. אנחה כבדה בוקעת ממני כשאצבעותיה מוצאות את הדגדגן הנפוח שלי ומתחילות לעסות אותו. המכות מתגברות, אבל הישבן שלי מרגיש כל כך רחוק. מצידי שייכה בי עד זוב דם, העיקר שהיד שלה תישאר. היא לוקחת את הזמן שלה, צובטת את הדגדגן ונושפת עליו. רעד עובר בי שוב. אצבע אחת נכנסת לתוכי, אני מנסה להתפתל, לבלוע אותה לתוכי, אבל אני מרותקת לשולחן. ממילא זה לא תפקידי לדרוש ממנה עוד, אני יודעת. אבל היא מרגישה אותי, ואצבע נוספת נכנסת לנרתיק החם שלי. שתי אצבעותיה מזיינות אותי בתנועות איטיות וכמעט לא מורגשות, ועד מהרה היא מסתנכרנת עם הקצב המסחרר של ההצלפות. אני נוטפת, בטוחה שכבר מצטברת שלולית על הרצפה, בטוחה שאחר כך ישלחו אותי לנקות אותה. לילך ממשיכה לזיין אותי וכל השרירים בגוף שלי נרפים, הראש שלי, ממילא מוגבל בתנועה נשמט על השולחן ומבין הדמעות וערפילי החרמנות המטבח שפרוש לפניי הופך מטושטש יותר ויותר.

לילך לא מוותרת לי, אני מרגישה את גלי הרעד בבטן התחתונה הולכים ומתרחבים. אני מנסה להיזכר מה אני והאדון קבענו. מותר לי לגמור? אני צריכה לבקש? וממי? אני לא מצליחה לנקות את המחשבות, הגוף שלי כל כך כבד. אני לא יכולה להחזיק והאורגזמה שלי גואה ומתנפצת על שתי אצבעותיה. היא עוצרת, אצבעותיה בתוכי, ומרגישה את הרעידות העזות שלי. ההצלפות הפסיקו (לבינתיים, אין לי ספק שהישבן שלי עוד יקבל את היחס הראוי, והערב עוד ארוך). מאחורי כמה אנשים מוחאים כפיים באושר. אני מנסה להעריך כמה הם עוד שם, ארבעה? חמישה? הם נשמעים כל כך רחוקים.

אחרי שגופי האומלל נרגע מעט, פניה של לילך שוב קרובות לשלי. היא מראה לי את האצבעות שלה, הן בוהקות מרוב עסיס סמיך. אני לא מסיטה את מבטי ממנה ופותחת את פי. אני מוצצת ומנקה את האצבעות שלה, וממשיכה גם לאחר שכל הנוזלים שלי נבלעו. השפתיים שלי נסגרות על אצבעותיה, יונקות אותן כמו מוצץ. אט אט הגוף שלי מפסיק לרעוד והחדר משתתק.

"מישהו רוצה קפה?" אני שומעת לפתע את קולו המוכר של אדוני, שובר את הדממה. אני מייבבת בשקט כשלילך מוציאה מפי את אצבעותיה ומתרחקת לחתוך מהעוגה שהביאה ("גם יפה וגם אופה", צוחק מישהו שאת קולו אני עדיין לא מזהה).

--

"תהפוך לי אותה, אני רוצה את השדיים שלה". לילך שוב לידי עם אדוני. הוא משחרר אותי מכבליי ומעסה קלות את פרקי הידיים והרגליים לפני שהוא קושר אותי שוב, באותה תנוחה אך הפעם על גבי. אדוני חוזר למקום, ואני מרגישה שכל העיניים עלינו. איש מהם לא מעז להתקרב, אנחנו בטח כל כך יפות עכשיו. אני שומעת מישהו מתנשם, האם הוא נוגע בעצמו? זה לא חשוב עכשיו, כי לילך גררה אחד מכיסאות העץ הכבדים, גם הם עבודת ידו של אותו נגר בצפון שבנה את השולחן לפי המידות שהכתיב האדון. היא מתיישבת מולי ואני רואה שבידיה קערה עם תותים. אני מביטה בה ופותחת את פי, היא צוחקת ומושיטה לי פרי. אצבעותיה המרוחות בלק כהה אוחזות בעטרת העלים. היא זורקת את העלים לקערה. "עוד אחד?" היא שואלת. אני מנידה בראשי בשקט, אני רוצה להודות לה, מה האדון יאמר אם היא תחשוב שאני לא מנומסת? המילים לא מוצאות את דרכן החוצה, אבל היא מבחינה במבט המעריץ שלי ומחייכת אלי. היא יודעת כמה אסירת תודה אני. "את הולכת לסבול בשבילי, נכון זונה?"

שוב קשה לי לנשום, היא כל כך יפה וקרובה. אני בקושי מצליחה להנהן, הינהון סמלי, אבל זה מספיק. משום מקום היא שולפת זוג מצבטים המחוברים זה לזה בשרשרת מתכתית. "תנשמי עמוק", היא מורה לי ומצמידה את המצבטים לפטמותיי. הכאב לא כל כך נורא, אני יודעת שזה יתחיל לכאוב באמת רק כשהיא תוריד אותם. "לפתוח פה". אני מצייתת והיא מניחה בפי את השרשרת, שמותחת בתורה את המצבטים על הפטמות שלי.

"זה כואב, נכון?" אני מהנהנת, שוכחת לרגע מהשרשרת שבפי. הפטמות שלי נמתחות והמצבטים כמעט נקרעים מהן, אני פולטת יבבת כאב עמוקה והשרשרת חומקת מפי. מישהו צוחק, מישהו אחר נע במקומו, סקרן ודאי איך היא תגיב.

אין שמץ של כעס בקולה כשהיא אומרת "אני חוששת שתצטרכי לשלם על זה". יש בקולה שמץ של חרטה, כמו כשהאדון אומר לי "תראי מה את מכריחה אותי לעשות לך. את יודעת שאני לא אוהב את זה". שקרן, איך הוא מחכה שאני אכשל, גם לילך ודאי מרוצה כרגע.

"בוא תעזור לי רגע", היא קוראת למישהו שנמצא מתחום לטווח הראייה שלי. הוא מתמקם בין רגליי ומציג את עצמו – יואב, או איתי, לעזאזל עם השמות האלו. כולם נשמעים לי אותו דבר. אני שומעת עטיפה של קונדום נקרעת, ורגע לפני שאני מרגישה את קצה הזין שלו בפתח הנרתיק, לילך מתיישבת על פניי. מתחת לשמלתה הקצרה היא לא לובשת תחתונים, וריחה המשכר מכה באפי. כמה השתוקקתי לרגע הזה. אני מוציאה את הלשון ומלקקת אותה ארוכות. איתי/יואב חודר אלי באבחה אחת ואני נוהמת אל תוך הנרתיק שלה. היא מרוצה, אני מרגישה. לילך רוכבת על פניי, ואוחזת את שרשרת המצבטים כמו מושכות. איתי/יואב מגביר את הקצב, מסתנכרן איתה, ואני בסחרור. מפעם לפעם היא חוסמת לי את דרכי הנשימה, האף והפה נבלעים בכוס הרטוב והחם שלה.

שוב אני מתקרבת לאורגזמה, הפעם אין אפילו סיכוי שאצליח לבקש. אבל אז אני שומעת בראשי את קולו של האדון. "תירגעי", הוא אומר. "תרוויחי את האורגזמה הזאת". אני נושמת עמוק, ככל שהסיטואציה שמצאתי את עצמי בה מאפשרת לי, ומנסה להתעלות מעל גלי העונג שמתפשטים ומרעידים אותי. אני הצעצוע שלה עכשיו, החלטתי, איזה מן צעצוע אני אם אני אגמור לפניה?

אני שוקעת בה, מתענגת על התכווצויותיה ההולכות ומתגברות. מרחוק אני שומעת אותה גונחת. הלשון שלי חוקרת כל פינה ומחליקה לתוך הנרתיק. מה הייתי נותנת עכשיו שידיי ישוחררו ואוכל לחוש אותה, למלא אותה כמו שהיא מילאה אותי. אבל היא לא מעוניינת באצבעותיי, אחרת הייתה דורשת אותן ממני. אני הולכת לאיבוד בה, בקושי נושמת אך בוטחת בה שלא תיתן לי להיחנק. היא תאפשר לי לנשום בדיוק כמה שאני צריכה, ולא נשימה אחת יותר. ואז איתי/יואב חודר אלי בכל הכוח והמצבטים נתלשים מפטמותיי. אני שואגת ישירות אל תוך הכוס שלה. היא צוחקת ונאנחת, מגבירה את הקצב וגומרת על פניי. אני לא מחכה יותר מדי וגומרת מייד אחריה, על הזין של איתי/יואב. הוא גמר גם? אני לא יודעת (וכרגע גם לא איכפת לי). אני רועדת ומתכווצת, הכוס שלי יודע מה הוא עושה, ושריריי סוחטים לו את הזין, עד שגם הוא גומר. הזיעה של שניהם מתערבבת בשלי, כל גופי רטוב מזיעה ונוזלי הכוס שלי ושלה.

--

כולנו מתנשמים. לילך קמה מפניי ומתיישבת שרועה על הכיסא הכבד. האדון מתקרב אלי ונושק לראשי המיוזע ושטוף הנוזלים. "מה את אומרת", הוא לוחש ומבטו ננעל עלי. "נשחרר אותך וניתן לחבר'ה יותר אפשרויות לשחק בך?". לוקחים לי עוד כמה רגעים להצליח ליצור קשר עין. הוא בוחן אותי, מחכה לתשובה, רוצה לראות שלא הגזים, שאני עדיין פה. אני מהנהנת הינהון כמעט בלתי נראה, השפתיים שלי נעות אבל אני לא מצליחה להוציא צליל. זה מספיק לו, הוא משחרר אותי מהחבלים ומרים את גופי הרפוי בידיו. הוא מושיב אותי בחיקו, עדיין לבוש, אני מודאגת מהזיעה והנוזלים שיספגו במכנסיו המחוייטים, אבל זה לא מפריע לו. הוא תומך בראשי ומגיש לפי כוס שתייה. קולה זירו, שוב. אני יודעת שהוא קנה בקבוק נוסף שיהיה רק לי.

החדר מתחיל להתייצב סביבי, אני שותה בלגימות קטנות והוא מלטף את שיערי. עכשיו אני רואה אותם, חמישה גברים ברמות עירום וזקפה שונות. שניים מהם היו בתוכי, לא ראיתי את פניהם, אבל אני מניחה שאיתי/יואב שגמר לפני כמה רגעים בתוכי הוא הג'ינג'י ששרוע על כורסת היחיד. השאר מעוררים, מלטפים בהיסח הדעת את זקפותיהם. תיכף אחוש בהן כולן, אולי בבת אחת, אבל בינתיים האדון מוודא שאני לא אשקע עמוק מדי לסאב-ספייס. הוא מאכיל אותי בעוגיה, ואז מציע לי פלח של אפרסק. "חשוב לאזן לך את הסוכר, קטנה שלי". אני לא רוצה לאכול עוד, פוחדת שאקיא למישהו על הזין, אבל האדון לא שאל. הוא יודע מה הוא עושה. אני פותחת את פי בצייתנות והוא מאכיל אותי בפרי, העסיס המתוק נוזל על סנטרי. הוא מושיט ידו לממחטת נייר ומנגב מעט את פניי, לא יותר מדי, שלא אשכח את מקומי המלוכלך.

האדון תומך ברגליי לכדי עמידה, ומוליך אותי אל השטיח הרך. כמה פעמים כרעתי כאן על ארבע בשבילו, אני מרגישה בבית. אני מרגישה במקומי הנכון. "תרימי את הברכיים", הוא מצווה, ומניח תחתן כרית שתתמוך בברכיי. אני מוצאת את האנרגיות לשמור על היציבה, להישאר על ארבע, ולא לקרוס אל השטיח כמו השלולית שאני מרגישה שאני כרגע. הוא מלטף את ראשי. מה עכשיו? אני בולעת את הרוק.

"רבותיי", הוא מכריז בתיאטרליות. הוא לא סיפר לי שהוא מתכנן להנחות את הערב, המעמד כל כך הולם אותו. "וגברתי. אני מקווה שלא נסתם לכם התיאבון, כי עכשיו מוגשת המנה העיקרית". השתייה והכיבוד מוחזרים כלאחר כבוד למטבח והוא מציב על שולחן הקפה את תיבת הצעצועים שלנו. אדוני אוהב להשתמש לרוב בשתי ידיו ובחבלים, אך הצעצועים שרכש עבורי עם השנים נועדו ללמד אותי שיעורים שונים. יש בתיבה פלאגים אנאליים בגדלים שונים, מהתקופה שבה הכין אותי לקחת אותו באחוריי, דילדו ששכן קבע עמוק בנרתיקי במשך שבועות, וכמובן הוויברטורים. כל אחד מהם נקנה לכבוד ציון דרך אחר: לאחר הפעם הראשונה שהצלחתי לגמור ממגע האצבעות שלי, כשלמדתי לגמור בלי לגעת בעצמי בכלל, רק למשמע קולו, ועוד שלל אביזרי עינוי ועינוג שבחר עבורי "סתם, כי עברתי בחנות וחשבתי עלייך".

הם מקיפים אותי, חמשת הגברים – ולילך. אני מחפשת את עיניו של אדוני. הוא יושב בפישוק על כורסת הטלוויזיה ומשגיח בנו, ידו האחת נחה על מפשעתו והשנייה אוחזת בכוס יין אדום. אני מביטה בו עוד רגע ואז מחזירה את מבטי אל הקיר מולי, ומכינה את עצמי לבאות. אם אפשר בכלל להכין את עצמי, אולי זה כל הכיף.

מישהו דוחף אותי קדימה, הם ודאי הציגו את שמם כנדרש, אלו שטרם היו בתוכי, אבל השמות התערבלו במוחי לעיסה חסרת משמעות. כבר לא היה איכפת לי שמם בשלב הזה. פניי התחככו בשטיח, והרגשתי נוזל סיכה קריר נוזל על אחוריי. ידיים נשלחו, אחת לכל צד, והחלו לעסות את שדיי בכוח. פטמותיי נצבטו ונמשכו בכוח. פלטתי יבבה נוספת. האדם מאחורי עיסה בעדינות באצבעו המורה את החור המכווץ שלי, עד שלבסוף היא חדרה לתוכי. האדון הכין אותי לזה, אמר שבשבוע לפני הערב הזה, הוא יזיין אותי רק בפה, כדי לשמור על שני החורים התחתונים מכווצים. יד נוספת נשלחה לבטני התחתונה וליטפה את תלתלי הערווה שלי, אצבעות גיששו ומצאו שוב את פתח הנרתיק שעדיין נטף עסיס.

כעת גיששו אצבעות בחוריי האחוריים. שתיים בכוס ועוד אחת, של אדם אחר ודאי, פתחה לאיטה את אחוריי. אצבע נוספת הרחיבה את החור האחורי, כעת שתי ידיים זיינו אותי, ועוד שתיים מעכו את שדיי. לילך ישבה מולי והביטה בי. הפה שלי פעור לרווחה, נע בין אילמות לגניחות שהרעידו את הרצפה. "חסר לי פה משהו, אני חושבת", היא אמרה וחזרה עם גאג טבעתי והתקינה אותו על פי. היא ליטפה את פניי הדביקים, ושובל רוק כבר החל להצטבר בשוליי הפה שלי ולזלוג אל הרצפה. "כמה יפה את, כשאת ככה פתוחה מכל הכיוונים". היא עדיין הדיפה ניחוח בושם עדין, איך היא מצליחה להריח כל כך טוב? או שזאת אני שמטונפת?

אצבעות נוספות נדחפו לתוכי, כעת שלוש בכל חור. הרגשתי את האצבעות שבתחת מתנגשות דרך מחיצת העור הדקה עם האצבעות שבכוס, ואז נדחף לפי שוב זין. זיהיתי אותו, זה היה הזין מתחילת הערב. ינקתי אותו לגרוני, לא שהייתה לי ברירה. פי היה פעור בטבעת המתכת וכל שנשאר לי לעשות זה להדק את שפתיי על הזין. ניסיתי להיזכר מתי האדון קנה לי את הגאג, אבל בעל הזין... איתמר? איתי? אריאל... אני חושבת, הניח את ידיו על ראשי וחדר באחת לפי. כל חוריי היו מלאים, לא הייתה נקודה בגופי שלא זכתה לתשומת לב מענגת, כואבת בעיקר. הרגשתי את האורגזמה נבנית במעמקי הבטן. שריריי בקושי נשאו אותי, אבל הידיים הרבות החזיקו אותי מליפול. הן הרגישו, הידיים, שאני מתקרבת לקצה, והגבירו את הקצב. הגניחות שלי התחלפו בנהמות, ואז הפכו ליבבות, כל שהיה לי באותו רגע לעצמי הוא הקול שלי – וגם הוא נספג ונבלם ישירות אל הזין שמצצתי.

האורגזמה שוב הגיעה, והפעם נמשכה דקות ארוכות. הם לא ויתרו לי, לא הנמיכו את הקצב. ואני, לא נותר לי אלא להיטלטל בידיהם. הייתי בטוחה שזה בחיים לא יגמר, שלנצח אני אהיה שם, נחדרת ורוטטת. הכוס שלי התחיל לכאוב מרוב עונג, ובדיוק בזמן האצבעות יצאו ממני באחת. הגבר מולי שלף ממני את הזין, ואני נפלתי קדימה עם פניי אל השטיח.

כמה רגעים חשבתי שהם התעייפו, שזהו, תהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי מסוגלת לעוד. אם אני רוצה עוד או מסופקת. אבל אותי אף אחד לא שאל. מישהו אחז במותניי וסובב אותי על גבי. רגליי נפתחו והורמו מעל ראשי, חושפות את הגישה אל פי הטבעת שלי. דמעות חרישיות החלו לזלוג על לחיי כשהזין של הגבר שגהר מעלי חדר לאחוריי. למרות ההכנה באצבעות, זה כאב. יבבתי כמו חיה פצועה. לילך, כמו המלאכית השומרת שלי, שוב הפציעה משום מקום ובידייה הוויברטור שלי. היא הרחיקה את כולם, חוץ מזה שזיין אותי מאחור, והצמידה לי את הוויברטור לדגדגן. ראשי היטלטל מצד לצד, לא הייתי מסוגלת לעוד אורגזמה, אך גופי בגד בי והתמסר לשרשרת אורגזמות אדירה, עד שהגבר שזיין אותי גמר אל תוך הקונדום ויצא ממני באחת.

--

האדון כיסה אותי בשמיכת פיקה, עדיין שכובה על השטיח, ונפרד לשלום מהאורחים. כולם, פרט ללילך, שעזרה לו לסדר את הסלון. כשהם סיימו לאסוף אחריהם, ולילך אפילו העבירה סמרטוט רטוב על הרצפה, התיישב האדון ומזג לו כוס יין. הוא היה עדיין לבוש לחלוטין. הוא הביט בי ממושבו על הספה, ואמר: "נו, ומה איתי?". הזקפה שלו ניכרת לעין גם דרך המכנסיים המחוייטים. הרמתי אליו מבט, מנסה בקושי רב להתמקד ולראות אותו צלול. אתה צוחק, נכון? חשבתי. מה איתך? לך תעשה ביד באמבטיה, מצמצתי ולא אמרתי כלום.

לילך חזרה אל הסלון וראתה אותנו. "עזוב אותה, מסכנה". היא אמרה ברכות, בקול של מי שכבר הייתה פעם בסיטואציה. רשמתי לעצמי לשאול אותו אחר כך איך הם מכירים. היא רכנה אליי ולחשה באוזני: "את מרשה לי לקחת את זה מכאן? אני אסיים". הנהנתי. היא היטיבה את השמיכה הדקה סביב גופי וניגשה אל האדון. ללא גינונים מיותרים הוא פתח את רוכסן מכנסיו והלביש קונדום על זקפתו. לילך התיישבה אליו, והזין החליק ישירות לתוכה. שניהם גנחו בקולניות, האדון לא הוריד ממני לרגע את עיניו. עיניי שוב התערפלו בדמעות, והתחלתי לבכות, לא יודעת למה. כשהאדון גמר (הוא כבר רגיל שהבכי שלי הוא הפסקול של הגמירה שלו), שניהם הרימו אותי ונשאו אותי למקלחת, עדיין בוכה. שם סיבנו אותי בעדינות ואז הלבישו אותי בכותנת הלילה הילדותית שהאדון כל כך אוהב. הוא השכיב אותי במיטה, כמו בובת סמרטוטים, וניגש ללוות את לילך אל הדלת. ברגע שיצא מחדר השינה פרצתי שוב בבכי מטלטל. ברקע שמעתי את דלת הכניסה נסגרת וננעלת, והאדון רץ חזרה אל החדר. הוא התפשט במהירות ונכנס לצידי למיטה, עוטף אותי בזרועותיו.

"קטנה שלי", הוא אמר. משתדל לא לומר לי 'אל תבכי' או אפילו להרגיע אותי. פתחתי את פי לומר משהו, אפילו לא ידעתי מה, והדמעות המשיכו לעלות. הבכי טלטל את גופי העייף.

"ששששש", הוא לחש וליטף את שיערי. "את לא צריכה להגיד כלום, תירגעי קטנה".

אך הבכי לא פסק. "איך אני יכול לעזור לך להירגע?"

"צץ" מלמלתי.

הוא התקרב אל פניי. "סליחה? לא שמעתי מה אמרת".

"מוצץ", אמרתי באופן הכי ברור שיכולתי, אבל הפה שלי הרגיש מלא צמר גפן כמו אחרי טיפול שיניים.

האדון חייך והוביל את ראשי אל מפשעתו. אני פותחת את פי ועוטפת בשפתיי את הזין הרופס שלו. הזין שלו, עייף מהגמירה, לא הזדקר לכבודי, אך הרגשתי אותו פועם בהתרגשות למגע שפתיי. האדון ליטף את ראשי, ולפני שנרדמתי שמעתי אותו ממלמל "שכחתי שיש לי עסק עם זונה קטנה שעוד לא עברה את השלב האוראלי".

ההשפלה האמיתית בכל קשר היא כמה שאני באמת חלשה

ככל אדם

אני לא באמת עצמאית וחזקה אני בסך הכל אדם

זה מפחיד לחוות את העולם כאדם ולא כקורבן. אתם חושבים אולי שזה בחירה, או השקפה, במיוחד הגברים שקוראים אותי. אתם בטח חושבים שאני פשוט צריכה להתמקד בחוויות החיוביות שאני עוברת, ולא בפעמים שהכו אותי (ולא כי ביקשתי, ולא בקטע אחראי בטוח ומכבד) או אנסו אותי.

לעבור את מה שאני עברתי נותן הרבה פרופורציות לחיים

אני פוחדת לפתוח את הלב שלי שוב, אבל אני לא פוחדת שהוא ישבר

אני מחכה קצת ליום שבו ישברו לי את הלב, כי זה יאותת לי שנפתחתי. שלמרות כל מה שעברתי, שסיפק לי די והותר סיבות להיסגר בפניכם, בכל זאת נפתחתי. שברון לב הוא בסך הכל עוד הרגשה. הלב לא באמת נשבר, הוא לא מפסיק לתפקד. בדיוק להפך, הוא מתפקד יותר מדי כשהוא שבור. כמו מערכת חיסונית שתוקפת את עצמה. 

עם שברון לב אפשר לחיות, כי היום כבר לא מתים יותר מאהבה (וטוב שכך). אחרי שעברתי את מה שעברתי, אני יודעת ששום דבר ואף אחד לא יוכלו למוטט אותי.

הכאב האמיתי הוא שאני זקוקה לך. כי יש מקום בנפש שלי שלא יתאחה ולא יחלים באמת, עד שאהיה מסוגלת שוב לתת אמון. וכשאני לבד, הגוף שלי לא תמיד שלי. לפעמים הוא מרגיש כמו מישהי אחרת. אני מרגישה אסירה של הגוף שלי, אני לא מצליחה לדבר איתו, הוא לא עונה לי. וכשהיית פה הגוף שלי שר. הוא היה שלך, ודרך זה הוא הגוף שלי היה לגמרי שלי.

וזה צורב. אני לא רוצה להיות נתונה לרחמיך. אני לא רוצה להרגיש שההחלמה שלי תלויה במישהו אחר. אני לא מסוגלת שתראה כמה כואב לי באמת, עד שאני לא אדע שאתה לא הולך לברוח ממני, כמו שרבים וטובים ברחו לפניך.

ואלו ההשפלה והכאב האמיתיים, הידיעה שאני לא יכולה לעבור את זה לבד. שאני זקוקה למישהו שיראה אותי ויחבק אותי גם כשכואב לי, ויצליח לראות את האישה שאני מעבר לכל הכאב. 

אומרים, שמי שמתאהב במשוררת, יחיה לנצח בשיריה

מעניין מה זה אומר עליך, כשאתה מזיין לי את הצורה.

אתה חושב שאני כאן תחתיך, קשורה וכנועה,

כשתגמור בתוכי, כלי הקיבול לזרע שלך, תרגיש מרוקן.

אני אחייך אז בשקט, ואתה לא תדע,

שמה ששאבתי ממך לא היה זרע, אלא השראה.

אומרים, שמי שמתאהב במשוררת, יחיה לנצח בשיריה

מעניין מה זה אומר עליך. מעניין מה זה אומר עלי.

האם גם אחרי שתלך ותשכח ממני, תחיה לנצח במילותיי

כי כשתהיה פה אני אשזור לך את המילים היפות

אני אכתוב לך את כל שתעשה לי

את כל מה שהייתי רוצה שתעשה בי.

כשתלך, הרגע שהיה בינינו יחיה לעולם על הכתב

גם אחרי שתשכח את שמי, גם אחרי שאשכח את שמך.

במקום מסוים על פני גלי הרשת, בדברי הימים של האינטרנט

אני תמיד אהיה כולי שלך.

הוא מת על משחקי מילים. גם בלי לראות את הפנים שלו אני יודעת שהוא מרוצה מעצמו כשהוא אומר "אני רוצה להכיר אותך יותר לעומק". אני יודעת גם שבקרוב הוא יהיה כל כך עמוק בתוכי שלא יהיה לי איפה להתחבא.

אני שוכבת על המיטה, קשורה בפישוק איברים, ואת העיניים שלי מכסה כיסוי עיניים לא מאוד סקסי של איזו חברת תעופה שטסתי איתה. היד שלו מוצאת את הדגדגן שלי ומתחילה לעסות אותו.

"החוקים הם כאלה: את תעני על כל השאלות שלי, בפירוט. אם אני ארגיש שאת צריכה עידוד..." כף היד שלו סוטרת לדגדגן שלי. לא חזק מדי, אבל מספיק בשביל להעביר את המסר.

אני מהנהנת. הגרון שלי יבש לגמרי. אני רוצה להגיד שאני צמאה אבל אני לא בטוחה מה המוח הסדיסט שלו יתן לי לשתות.

"מתי הבנת שאת רוצה להיות נשלטת?" הוא מדבר לאט, והאצבע שלו מציירת מעגלים בהתאם לקצב הדיבור שלו.

"כשהייתי בכיתה ד' הייתה לי חברה שהייתה קושרת אותי לפעמים. זה לא היה מיני, אבל לא יכולתי לחכות עד ההפסקה שנלך למכולה מאחורי אולם הספורט... היה שם ריח של חלודה וצבעי גואש ישנים והרבה חבלים מתפרקים. שנתיים אחר כך כבר ידעתי שככה אני רוצה שיזיינו אותי".

האצבע שלו מטיילת בכניסה לכוס שלי. אני מתה שהוא ימלא אותי, אבל הוא מתעכב. "לקחו לך הרבה שנים להתחיל. למה?"

"התביישתי," אני עונה. "לא חשבתי שזה נורמלי. אני זוכרת שיעור אחד במגדר, שהמרצה דיברה על פורנוגרפיה והיא תיארה את כל מה שאני אוהבת ואמרה 'זה מעוות, אלו דברים שאף אישה לא תאהב'. ניסיתי להתאים את עצמי".

הדגדגן הנפוח שלי נתפס בין האצבעות שלו, הוא סוחט אותו. "תספרי לי על הפעם הראשונה שלך כנשלטת".

"זה הבחור ששכבתי איתו אחרי שאני והשני נפרדנו", אני אומרת. נאנסתי שלוש פעמים, או ליתר דיוק: על ידי שלושה אנשים שונים. השני, היה בן הזוג הראשון שלי. חצי שנה שלא הבנתי למה אני לא מצליחה לנשום לידו, ולמה יש לי סיוטים שהוא אונס אותי. לפעמים המוח פשוט לא מסוגל עוד להבין. "לא ממש נמשכתי אליו, והנשיקות שלו היו איומות. אבל באמצע הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יפליק לי. ואני זוכרת שלא עניתי, ה'כן' פשוט זרח ממני".

"הוא זיין אותך?" האצבעות שלו מושכות בעדינות בשיער הערווה שלי.

אני מהנהנת.

"איך?"

"הוא הכניס לי אצבע. לתחת".

הוא לא יודע את זה, אבל אני שומעת אותו מחייך. הוא נע על הסדינים ונוזל סיכה קר נשפך על אחוריי. הוא לא מבזבז רגע ואצבע אחת ננעצת בתוכי. "ככה?"

"כן".

"ואהבת את זה?"

"מאוד", אני נוהמת.

הוא מוסיף עוד אצבע ומזיין אותי בעדינות. "מישהו פעם זיין את החור הקטן הזה?"

"פעם אחת".

"מי הוא היה?" הוא מגביר מעט את הקצב.

"מישהו ששכבתי איתו כמה פעמים, אחרי השלישי".

הוא צוחק בשקט. "אני חושב שאני מתחיל לראות פה מוטיב חוזר"

אני קופאת. אני רוצה לעצור הכל. להעיף אותו מעלי ולצרוח עליו שהוא דפוק. אבל משהו עוצר אותי. ואלו לא החבלים. הוא שותק. האצבעות שלו עדיין בתוכי אבל הוא הפסיק לזיין אותי.

"תספרי לי עליו".

"הייתי צריכה להיות ממש שיכורה ומסטולה כששכבתי איתו. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה, אבל הרגשתי שאני חייבת. בפעם השלישית שנפגשנו הוא שאל אם אני רוצה שהוא יזיין אותי בתחת."

הוא חוזר לזיין אותי בעדינות.

"הוא העמיד אותי על ארבע על המיטה שלו והכין אותי עם האצבעות", אצבע שלישית ננעצת בתוכי, אני גונחת. מדמיינת את כל היד שלו נבלעת בתוכי. "ואז הוא חדר אלי. הוא הציע לי להביא ביד תוך כדי".

"ועשית את זה?"

"לא, התנוחה לא הייתה לי נוחה. אז נתתי לו לזיין אותי".

"וגמרת?"

"כן".

"מזה שהוא זיין אותך בתחת, כמו בהמה?" שוב חיוך.

"כן".

הוא מגביר את הקצב של האצבעות שלו. שלוש האצבעות האמצעיות חופרות עמוק בתוכי. "את חושבת שתוכלי לגמור ככה עכשיו?"

אני גונחת בשקט.

"לא ביקשתי שתגנחי, תעני".

"כן", אני רועדת, החור שלי מתכווץ על האצבעות שלו. הוא ממשיך ככה עוד כמה רגעים ומושך אותן החוצה בכמה אחת. אני מרגישה כאילו מישהו נתן לי בוקס עמוק בבטן והוציא לי את כל האוויר.

"לא סיימתי איתך", הוא אומר בחדות. "את יודעת מה אני רוצה לשמוע לפני שאני אתן לך לגמור".

אני מהנהנת. הגוף שלי עדיין נסער מהכמעט-אורגזמה. אני לא רוצה ללכת לשם, אבל האצבע שלו מעסה לי את הדגדגן. ושתי אצבעות נוספות חודרות לתוך הכוס שלי.

"אני רוצה לשמוע על השלישי". בכל סוף משפט שלו האצבעות ננעצות עמוק יותר בתוכי. כמו נקודות. סימני פיסוק או פישוק (אולי אחר כך הוא יעריך את משחק המילים). "אני רוצה לשמוע מה הוא עשה לך. אני רוצה לראות איך זה פצע אותך".

אני מייבבת. אני לא רוצה לדבר עליו כשאני כל כך מגורה.

"אני מקשיב", אני חושבת שאני שומעת נימה של רכות בקולו. איך אפשר שלא. הוא קורא אותי מבפנים ומבחוץ.

"הוא הציע לי טרמפ, וביקש להיכנס רק לרגע לשירותים. אני כל כך לא רציתי, אבל הוא מצא חנייה בקלות ולא שאל אותי. אחר כך הוא נכנס לחדר שלי והתחיל לעשות לי מסאז'".

"נהנית מהמגע שלו?"

"קצת", אני מודה. "אבל הכל קרה כל כך מהר. הוא השכיב אותי על המיטה והוריד לי את החולצה. הוא ניסה למשוך את היד שלי לכיוון הזין שלו".

הוא מוסיף אצבע שלישית לתוכי. שרירי הכוס שלי מתחילים לרטוט ללא שליטה. הוא עוצר שוב ואומר בקול שקט "עוד לא, יש לך עוד הרבה מה לספר, נכון?"

אני מהנהנת. "בסוף הצלחתי לדחוף אותו וללבוש חולצה. ואז זה קרה שוב. הוא שוב היה מעלי, ואני בכיתי והתחננתי שהוא יפסיק".

"איך זה קרה?"

אני נושמת עמוק. אני בחשיכה מוחלטת אבל אני עוצמת את העיניים בכוח. איך זה קרה? הידיים שלי קשורות מעל הראש. אני זוכרת אותו מנסה לקחת את היד לזין שלו. אני לא זוכרת איך זה נראה. למה? כי עצמתי עיניים כל הזמן הזה? כי אני מדחיקה?

"אני לא יודעת, אני לא זוכרת".

למה לא צעקת? למה לא דחפת אותו? למה בכלל נתת לו להיכנס אלייך הביתה? אלו כל השאלות שמתרוצצות לי בראש כבר שנתיים. למה לא היית יותר חזקה מזה? אבל הוא לא שואל אותן. הוא רק מבקש שאני אמשיך לספר. אני מספרת לו איך בסוף נכנסנו לאוטו והוא הסיע אותי, אפילו לא עד לאן שהייתי צריכה להגיע. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאין לי זמן לבזבז עכשיו על להיאנס.

"הלכת למשטרה?"

אצבע רביעית נכנסת לתוכי. אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ.

"החוקרת מצאה את התמונה שלו. היא הראתה לי ושאלה אם זה הוא. אמרתי לה שכן, אבל ביקשתי להסתכל עוד קצת. ושוב. ולמרות שידעתי שזה הוא, לא יכולתי להפסיק להסתכל. היא אמרה לי..."

"מה?"

"שיש לו יום הולדת מחר", אני לא מצליחה להחניק את החיוך. אני לא מסתירה שאני מרוצה מעצמי. "ובאמת הביאו אותו לחקירה ביום ההולדת שלו. זה היום שהוא נעצר בו".

"ואחר כך סגרו את התיק?"

"כמה חודשים אחר כך, כן".

"את עדיין מחייכת". אני קופאת, בטוחה שהוא עומד להצליף בי. הוא הזהיר אותי לקחת ברצינות את כל מה שאני מספרת. אבל הוא נשען קדימה ובמשיכה אחת מעיף את כיסוי העיניים שלי. אני ממצמצת בניסיון להפיג את הערפל, אבל בקושי מצליחה לפקוח את העיניים.

"תסתכלי עלי". אני מרימה את הראש עד כמה שאני יכולה. כמעט כל האצבעות שלו בתוכי. הוא מסתכל לי בעיניים ומחכה שאני אצליח למקד את מבטי. "את יודעת מה את?"

בהמה. זונה. חור. שמעתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים. אני יודעת.

הוא מכניס את האצבע החמישית והאחרונה לתוכי ומתחיל לעסות את הדגדגן שלי בתנועות כבדות.

"את סמרטוט, אפס שנותנת שיקשרו וישפדו אותה. ואת נהנית מזה, כי את כלבה מיוחמת". אני מייבבת. הוא נשען לעברי כל כך קרוב שאני מרגישה את הנשימה שלו באוזן. "והכי חשוב, את לא נותנת לאף אידיוט להרוס לך את ההנאה".

הדמעות זולגות לי על הלחיים, והוא מנשק אותן. "תגמרי, עכשיו".

"לכבודך?" אני רועדת

"לא", הוא מחייך וצובט את הדגדגן. "לכבודך".

בהתחלה הוא חשב שהמשיכה שלי לבדס"מ נובע מהטראומה שלי. הוא שאל אותי האם כשהוא קושר אותי זה משחזר לי את החוויות של האונס.

וזאת שאלה מתעתעת. כי אני בדס"מית מאז שאני זוכרת את עצמי, ולפעמים זה מרגיש כאילו תמיד הייתי פוסט טראומטית, אבל אני יודעת שהיו 18 שנה שבהן עוד לא נאנסתי. וגם אז, כל מה שפנטזתי עליו היה שיקשרו אותי ויזיינו לי את הצורה. אולי אפילו לפני שזיהיתי את זה כמשהו שיכול להיות מיני.

הבדס"מ לא משחזר לי את החוויות של האונס. אפילו כשמימשנו פנטזיית אונס, זה מעולם לא היה כדי לשחזר את מה שקרה. בדיוק להפך, הבדס"מ מאפשר לי לשחרר את הכל. זאת הבעת האמון הכי גדולה שאני יכולה לתת בבן אדם, ואני מרגישה שהטיפול בחשיפה קיצונית הזה עוזר לי.

(ובו בזמן, אני יודעת שהזמן שבו אני מרגישה הכי בטוחה שלא יאנסו אותי שוב היא כשאני רווקה ולא יוצאת עם אף אחד. כל כך הרבה זמן לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי שהבחור שאני עומדת לפגוש לא יאנוס אותי. לאו דווקא כי הוא אדם טוב, זאת אף פעם לא הייתה אופציה כל כך מעודדת, אלא כי אולי הפעם זה לא ישתלם לו. ולתקופה לא היה לי כוח להתעמת עם זה כל פעם מחדש, אז פשוט ויתרתי)

כשאני עושה בדס"מ אני מתמודדת עם הפחד הכי גדול שיש לי, והוא איבוד השליטה בידיים של מישהו אחר. האונס כל כך דפק אותי שלפעמים הייתי צריכה לעצור סשן באמצע רק כדי לדעת שאני יכולה, אפילו שנורא רציתי להמשיך. הייתי צריכה לתרגל את היכולת שלי להגיד "לא" ו-"די". הייתי צריכה ללמוד שסשן (או סקס באופן כללי) לא יכול להמשיך רגע אחרי שאני מפסיקה להרגיש בו בנוח, ולהפסיק להתנצל על זה.

כשאני עושה בדס"מ, או פנטזיית אונס, אני לא עומדת על סף תהום. אני מתעמתת איתה, עם הפחד שיש לי ששוב יכניעו אותי ואני לא אוכל להתנגד. היו פעמים שניסיתי להתנגד בזמן סשן, כדי לבדוק את הגבולות הפיזיים של עצמי. וכשנתתי לפרטנר להכניע אותי היו מולי שתי אמיתות צלולות וקצת מבהילות. הראשונה היא שבמאבק אמיתי לא היה לי שום סיכוי נגדו. והשנייה היא שאני נמצאת עם אדם שאני לא צריכה יתרון פיזי עליו. שאני לא צריכה (עד כמה שאני מאפשרת לעצמי) לדאוג שינצל את החולשות שלי.

יש אנשים שחושבים שזה סותר

יש גברים שהסתירה הזאת מחרמנת אותם.

אבל האמת היא שאין שום סתירה. להפך, השניים משלימים זה את זה.

אתה מבין, כל היום אני צריכה להיות חזקה. אני צריכה לשמור על עצמי מהפלאשבקים, והרעשים של הרחוב שנעשים לפעמים קשים מדי. אני נוסעת באוטובוס וכל השיחות של כל יושביו (ועומדיו) נכנסות לי עמוק מתחת לעור. ואני חזקה. אני עומדת על הרגליים. אבל זה כל כך מתיש.

לפעמים אני פשוט רוצה להניח אותה בצד, את הפמיניסטית החזקה והגאה. ולהתפשט עד צורתי הטבעית ביותר. הטהורה והחייתית. אני רוצה לשכב שם, לעצום עיניים. לתת לך לקשור אותי ולסמוך עליך. לתת לך לשאוב את כל המחשבות הטורדניות שצועקות לי בראש, ולהחליף אותן בידיעה שלפרק זמן קצר - שום דבר לא משנה. ואני יכולה להיות קטנה, ולתת לך לסחוף אותי עמוק ונמוך וגבוה. ואני יודעת שתחכה לי בצד השני.

ויש דבר אחד נוסף שאתה צריך לדעת. בחורף הלכתי למקעקעת והיא קעקעה לי על העורף שלוש מילים שמסמלות הכל: את מה שעברתי, את הכאב, את הניצחון ואת העתיד. ככה שלעולם לא תשכח, גם כשאתה מזיין אותי בדוגי כמו חיה

כמה חזקה האישה שמתחתיך. ותזכור שהסיבה היחידה שאתה מעלי היא שאני אפשרתי לך.