כזאת אני, לא מבינה רמזים, צריכה שיגידו לי במפורש
אני צריכה שישחררו אותי במפורש, שיאמרו לי "אני לא מעוניין".
אני אובססיבית כזאת, כשמישהו אומר שהוא רוצה להיות איתי, אני נאחזת בזה
רוב הפעמים, אני יודעת, כשמישהו אומר שהוא רוצה להיות איתי זה לא שקר
זאת "אמת לשעתה".
כזאת אני, שונאת דברים שנשארים פתוחים, קצוות שנותרים פרומים
לפני שנה פגשתי מישהו כאן, נפגשנו והייתי נסערת ומוצפת. הוא ליטף לי את הראש ונתן לי לבכות, הוא הכיל לרגע את הסערה שבי. לא חשבתי שזה יכול לקרות, אבל הנה, זה קורה. בסוף הפגישה הוא אמר שניקח את הזמן לחשוב אם זה מתאים לנו, הוא הבטיח לי שלא ייעלם. גם זאת הייתה "אמת לשעתה", כי אז הוא נעלם. כמה שבועות אחר כך שאלתי אותו מה עם ההבטחה שלו, יכולתי לספוג את הסירוב אבל לא את מה שהגיע אחר כך. הוא הטיח בי שהוא לא מעוניין ושהוא היה ברור בדבריו, אז איך לא הבנתי.
התרסקתי. כזאת אני, מזוכיסטית עד הסוף, ידעתי שהוא לא איתי אבל הייתי צריכה לשמוע את זה במפורש. המחיר היה כבד מנשוא. התרסקתי, שלושה ימים לא הייתי בכלל, ובערב השלישי בטעות נעלתי את עצמי בבית. חבר שלי חשב שקרה לי משהו, אז הוא הזמין פרמדיקים ומשטרה שניסתה לפרוץ את הדלת. פתחתי את הדלת, עדיין מרוסקת, והחבר תיאר אותי כ"התגלמות טהורה של האיד". דרשתי מהפרמדיקים הבנים שייצאו מהחדר, לא הסכמתי להיות בחברתם. כשחבר שלי הוביל אותם לחדר השני הוא התנצל ואמר "זה לא אישי", ואני צעקתי בכעס "זה לגמרי אישי".
הפסיכיאטר בבית החולים סירב לתת לי טיפול, הוא רשם בדוח שיש לי אישיות גבולית ושניסיתי להתאבד ואז שחרר אותי לדרכי. לקחו לי חודשים להתגבר על הסאגה הזאת, ומה שנשאר ממנה הוא בעיקר ההשפלה: איך נתתי לעצמי להרגיש על קרקע יציבה, איך ביקשתי שישמטו אותה בכוח מתחת לרגליי. כעסתי, בעיקר על עצמי, כי זאת לא הייתה אשמתו שאני כזאת רגישה.
הלוואי שיום אחד אני אדע לשחרר את עצמי לבד. לדעת בבהירות שזה כבר לא יקרה, שעבור רוב האנשים, מילים הן רק מילים ולעיתים רחוקות הבטחות. אבל משהו בי מבקש שתרסק אותי, כדי שימותו בי כל התקוות.
