בכל פעם שאני מנגן
משהו בי מתנגן:
זאת הדרך שלי
לשיר את עצמי
לעצמי.
השהות שלי כאן בכלוב נעה במעגלים. פעם בשנה בערך, אני מגיעה, טובלת את האצבעות במים, מקווה שהפעם זה יהיה אחרת. בדרך כלל זה מתחיל מחוויות חיוביות, מדהימות אפילו, שלא חשבתי שיקרו. אני יודעת שאלו חוויות חד פעמיות, אז אני נהנית מהן בתור מה שהן, ולא בתור מה שהן לא.
אני לא מפנטזת על העתיד, על הפעם הבאה, אני לא מקשיבה להבטחות לטווח הארוך. איתי קשרים נשרפים מהר, וגם אני מתלקחת בקלות. אחרי כמה חוויות חיוביות, אני מחליטה לתת יותר אמון באנשים. אני עדיין נזהרת, תמיד עם הרגל על הבלם, ובמודע אני משקיטה מעט את תחושת הבטן. אני יודעת שאם אני תמיד אקשיב לתחושת הבטן שלי, אני לא אוכל באמת להאמין לה.
סביבי כולם אומרים שאני יותר מדי זהירה (כשהם שומעים שנאנסתי, באותה נשימה הם מצהירים שאני לא זהירה מספיק). הם תמיד רומזים שאני פגועה מדי לעולם הזה, ושאם אני אמשיך להקשיב לתחושות הבטן שלי אני תמיד אשאר לבד. העניין הוא שכשאני לרגע אחד לא מקשיבה לעצמי, אני הולכת לאיבוד. כשאני נותנת הזדמנות לאדם הלא נכון, גם אם זאת כולה הזדמנות לשיחת טלפון, אני הופכת לאדם שאני לא אוהבת להיות.
לאחרונה אני מרגישה שאנשים חושבים שזה התפקיד שלהם לתקן אותי, כאילו שאני שבורה. השבוע קיבלתי הרצאה שלמה על האופן שבו אני מתמודדת עם המצוקות שלי. "פשוט תהיי מישהי אחרת", זה מה שהרגשתי שהשורה התחתונה. אני לא רוצה להיות מישהי אחרת. אני מי שאני כבר 31 שנה, וכל שנה אני לומדת קצת יותר על מי אני. אני לא שגרתית, אני גם לא נורמלית, זאת חלק מעסקת החבילה.
כשמישהו שאני בקושי מכירה דורש ממני "תתמודדי עם המצוקה שלך כמו שאני חושב שצריך", אני מרגישה נרמסת. כמשוגעת, לעיתים רחוקות אני מקבלת לגיטימציה להתמודד עם הדברים בדרך שלי. אנשים מסתכלים עלי מלמעלה, מאבחנים אותי, ומצהירים שאני לא הולכת בדרך הנכונה. לפעמים אני מרגישה שעבור הרבה אנשים, לשלוט במישהי כולל את הפן הרגשי.
בכל פעם שאני מתאהב
משהו בי מסרב:
זאת הדרך שלי
להזהיר את עצמי
מעצמי.
אני מתבקשת להתעמת עם המצוקות שלי חזיתית. אני נשאלת שאלות שנשמעות כאילו יצאו מאיזה ספר עזרה עצמית "פשוט תסתכלי על הדברים אחרת", מנסים להראות לי את האור. מבקשים ממני להתפשט לגמרי, לחשוף את כל הכאב שלי בפני זרים, וכשאני לא מוכנה – מניחים שאני שבורה וצריך לתקן אותי. אבל אני לא שבורה, אני לא זקוקה לתיקון. אני גם לא צריכה לשפוך את כל המצוקות שלי החוצה על האדם הראשון שמבקש להקשיב.
זה מבלבל, כי אני כנה מאוד, אני מדברת על דברים שבדרך כלל לא מקובל לדבר. כשנכון לי, אני חושפת את עצמי במלוא פגיעותי, אבל לעיתים מבקשים ממני לא להקשיב לעצמי. לא לשאול את עצמי האם זה נכון לי, אלא לתת אמון בעיניים עצומות.
זאת לא אני, אני מצהירה בפניהם. אני לא אתן אמון בעיניים עצומות, כי לעיתים קרובות מדי זה לא נכון. זה מאכזב אותם, כי הם מרגישים שאני לא בשלה, ויש לי כל כך הרבה פוטנציאל. קשה לי לדמיין איך השליטה הרגשית הזאת יכולה להיות בריאה ונכונה, אפילו המטפלות שלי לפעמים לא יודעות איך לאכול אותי. אבל לפני כמה שבועות המטפלת שלי אמרה לי שאני יודעת הכי טוב על עצמי, אפילו יותר ממנה, ואז מה אם היא אשת מקצוע "יכול להיות שאני טועה", היא מציעה.
אולי לאחרות זה נכון, לשפוך מייד את כל הפחדים הכי גדולים שלהן. אולי לנשלטות שפויות יותר, שהנפש שלהן לא פצועה ורגישה כל כך. אבל זאת לא אני, אני לא רעיון של נשלטת, אני לא רעיון של אישה. הנפש שלי, על כל הפצעים שלה, היא לא מקום לחטט בו. זה מקום סוער, שאפשר לטבוע בו אם לא נזהרים, לרוב בניסיון לא לטבוע – הם ינסו להטביע אותי.
הנפש שלי היא מקום שיחידים יכנסו אליו, רק מי שראוי למעמד. וגם אז, אל תשכח שאתה אורח. אני יודעת איפה נמצא כל דבר, והכאוס שמפחיד אותך ומותיר אותך חסר אונים הוא הסביבה הטבעית שלי. אתה לא תהפוך אותי למישהי שאני לא, אלא רק תהיה שם כדי לראות אותי הופכת לכל מי שאני כן.
בכל פעם שאני שר
משהו בי נשבר:
זאת הדרך שלי
לתת לך את עצמי
עד מחר.
(נתן זך)
