כשהייתי קטנה אהבתי רכבות הרים. לא מאוד אופייני לילדה המופנמת והפחדנית שהייתי, אבל כמה אהבתי את הריגוש, את המהירות האדירה שהטיחה אותי כנגד חגורת המגן, את הרגליים שריחפו בין שמיים לארץ, ובעיקר - את הציפייה הנבנית בעומק הבטן כשהקרון מאט, ואת יודעת שעוד מעט תבוא הצניחה.
כשהייתי קטנה יכולתי לרדת מרכבת ההרים ולרוץ שוב לתור, אף פעם לא הקאתי. אבל לצערי היכולת הזאת לא נשמרה, והגוף שלי הטיל וטו על רכבות ההרים. אני מתגעגעת לתחושה הזאת של הנפילה היציבה שלא מסתיימת בהתרסקות אל הקרקע, לצרחות הפחד והאדרנלין המתפרץ.
בימים האלו יש יותר מדי צרחות מוחנקות. שמעתי שהממשלה האיסלנדית יצאה בקמפיין שבו אנשים שולחים הקלטות שלהם צורחים, והם ישדרו אותן במקומות שוממים שאף אחד לא ישמע. לי דווקא בא שכולם ישמעו את השאגה הזאת, שנים של פיתוח קול לימדו אותי לצעוק עד השמיים בלי לפגוע במיתרי הקול, אבל אם אתה רוצה (או שאיכפת לך מהשכנים), אתה יכול גם לכסות לי את הפה ולתת לי לנהום לכף היד שלך. אתה יכול לקשור אותי, לחנוט או לעקוד אותי.
אני לא אראה בזה מגבלה, אלא רתמת בטיחות. תשלח אותי לתקרה מרוב כאב, ואל תניח לי עד שכל הצרחות יעזבו את הגוף. אני אצנח מטה רפויה ותחושת ריקנות מבורכת תמלא אותי, איזו מן שלווה.
