הסערה תמיד תבוא. זה מה שלמדתי מ-31 שנים על פני הכדור הזה. במשך הרבה זמן חיכיתי למצוא את המקום שלי, חיכיתי שהעולם סביבי יפסיק להסתחרר. כל שנה הייתה מאתגרת וסוערת בדרכה, כל שנה הייתה כואבת ומבגרת. חשבתי שיום אחד אני אפתור את הכל, אני אדע בדיוק איפה כל דבר נמצא ואוכל להכות שורשים. אבל כל פעם שאני מנסה להכות שורשים, משהו בי הולך לאיבוד.
הרבה פעמים כשפונים אלי פה, אומרים לי שלא פוחדים מהסערה שלי. אבל אני לא מחפשת מישהו שלא פוחד ממנה, אני מחפשת מישהו שיהנה ממנה. אנשים שלא פוחדים מהסערה הרגשית שלי, עדיין מבקשים לשכך אותה. "אבל איזו סיבה יש לך להיות בדיכאון? מה מעורר בך חרדה?" הם שואלים כמו על ספת הפסיכולוג ואני מתגלגלת מצחוק. אני לא צריכה סיבה רציונלית שתצדיק את הסערה שלי, אני הסערה.
ואולי בגלל זה מי שמנסים לתקן אותי, להפוך אותי לנוחה יותר לעיכול, מרגישים לי כמי שמנסים לשנות אותי. אני לא רוצה להיות נוחה יותר לעיכול, למדתי להתאהב במי שאני, ואולי זה המחיר. אני שואלת את עצמי למה אני ממשיכה לכתוב כאן. בדרך כלל, את הדברים האינטימיים ביותר, אני לא כותבת תחת כינוי מיסתורי. אני שואלת את עצמי כל פעם, האם זה נכון בכלל לחשוף את עצמי ככה כאן. זה לא החוקים של המקום. המקום הזה לא מבקש ממני לפתוח את עצמי באינטימיות, אלא בגרפיות.
מבקשים לשמוע את הגבולות שלי, מה הדברים הכי קיצוניים שעשיתי, כמה רחוק אני מוכנה ללכת. שואלים אותי כמה מהבלוג שלי אמיתי, וכמה פנטזיה, למרות שזה חלק מהקסם בעיני - טשטוש הגבול בין מי שאני במציאות ומי שהייתי יכולה להיות במציאות קצת אחרת. אני אומרת להם שכמו קוסמים, גם כותבת טובה לא מגלה את הטריקים שלה. מאחורי הקלעים, המכניקה, הרבה פחות מרגשת בעיני ממה שמתחולל בתוכי.
אני תוהה כל פעם, אם אני אכתוב עכשיו, האם זה מסכן אותי. אולי החשיפה הזאת של הנקודות החלשות שלי, מעבירה את המסר הלא נכון. אבל אני לא יכולה לשלוט על האופן שבו המילים שלי יסעירו מישהו אחר. זאת חלק ממלאכת הכתיבה, לדעת לשחרר את השליטה על הטקסט. אני אשחרר אותו אל העולם והוא יקבל חיים משלו. הוא יהפוך חלק מהסערה. כשאני מדמיינת את הראש שלי, מילים מתערבלות בו כמו הוריקן. ואני שם בשקט של עין הסערה. השקט הזה נובע מהיכולת שלי לנתק את הרגליים מהקרקע ולהיסחף, וגם מהיכולת להיאחז במילים, בדפים התלושים מיומנים ישנים שעפים באוויר.
