מאוד חששתי מהרגע שבו האדון יעניש אותי. לא בגלל העונש עצמו, אני יודעת שהוא לעולם לא יעשה משהו שאני לא אוכל לעמוד בו, אלא בגלל איך שאני ארגיש. בחיים האמיתיים מאוד קשה לי עם המחשבה שאני לא מושלמת. אני יכולה לאכול את עצמי שעות וימים על מילה שנאמרה במקום הלא נכון. זמן רב אחרי שהצד השני המשיך הלאה, אני עוד מייסרת את עצמי.
פחדתי שכשיגיע הרגע שבו איענש על ידי האדון, אתמלא באשמה, חרדה ותחושת אכזבה מעצמי, ושהרגשות האלו יהיו כל כך עוצמתיים שאצטרך לעצור את הסשן (ואז כמובן אהיה מאוכזבת ואשמה עוד יותר). להפתעתי, השבוע לא הרגשתי אף אחד מהרגשות האלו, כשהאדון העניש אותי. לפני שהוא קשר אותי לקורות העץ המוצלבות בצורת איקס, הוא החדיר לתוכי פלאג ודילדו מתנפחים, וציווה שלא יפלו.
הרגליים שלי היו מפוסקות גם הן, ועמדתי על קצות האצבעות, ובזה אחר זה הם נפלו מתוכי. כשהפלאג החליק ונפל על הרצפה צעקתי בבהלה דרך הגאג, אבל האדון הרגיע אותי שהכל בסדר. הוא החדיר לי את הוו האנאלי, ואז קשר אותי שוב עם הפנים אל המתקן. האדון החליט על 18 הצלפות בכל גופי, ואני הייתי שלווה ומוכנה לקבל את הדין. לא הרגשתי אשמה או מבוישת. המכות הראשונות שנפלו על אחוריי היו הכואבות ביותר, אבל מהר מאוד התרגלתי. הוא ספר את ההצלפות ואני עניתי "כן האדון" דרך הגאג שחסם את פי.
אחרי 13 הצלפות הוא עצר ושאל אותי אם לוותר לי על השש הנוספות. אני מנידה בראשי לשלילה, מבחינתי זאת אפילו לא שאלה – ואני כל כך רחוקה מקצה גבול הסיבולת שלי. האדון אומר "תשובה נכונה", ומשלים את העונש.
כשהעונש נגמר אני מרגישה שפתחנו דף חדש. זאת לא תחושה שמוכרת לי, להצליח להניח בצד את מה שעשיתי לא בסדר ולהמשיך הלאה. האדון שלי העניש אותי, וזאת הקלה, כי הוא חסך לי את הצורך להעניש את עצמי. בגלל זה אני לא פוחדת מהעונשים שלו, אני יודעת שאני הייתי מענישה את עצמי הרבה יותר גרוע, יש לי הרבה פחות חמלה לעצמי לפעמים.
היום בבוקר האדון התרגז עלי, ומייד חזרתי למקום המפוחד שלי, לפחד מהכעס שלו, הפחד לאכזב ולא להיות טובה מספיק. אני לא מצליחה לנשום או לדבר מרוב בכי. הוא מזכיר לי שמותר לו להתרגז, אבל גם מרגיע אותי – וזה לא נותן לאשמה לחלחל לתוכי ולהרעיל אותי. הלוואי שתמיד יהיה לי כל כך קל לשחרר ולזכור שלכעס ולאשמה שלי אין כל תועלת.
