אני בשליטה.
"אני בשליטה" זה כמו ללכת על חבל דק. הידיים פרושות לצדדים, הרגליים רועדות בכל צעד, ואני שומרת על שיווי המשקל. אבל לפעמים יש רגעים שאני מסתכלת למטה, והכל מתערער. מוקדם יותר השבוע האדון אסר עלי לאונן. רק ללילה אחד, הוא אמר שבעתיד תהיה לו שליטה מלאה על העונג שלי, ובינתיים אנחנו מנסים את זה במנות קטנות.
בשנים האחרונות היה לי קשה מאוד לאונן, הניתוק מהגוף חיבל לי. אני זוכרת שהייתי מנסה לאונן, וכל מה שהייתי מרגישה זה את קצות האצבעות שלי. ידעתי שאני נוגעת בעצמי, אבל לא הרגשתי כלום. בפעמים הנדירות שכן הצלחתי להתמסר לעצמי, הייתי נסגרת ברגע שהאורגזמה הייתה מתקרבת.
אורגזמה סימלה עבורי איבוד שליטה, ואני לא הייתי מוכנה שוב לאבד אותה. גם לא עם עצמי – לבד בחדר כשאף אחד לא יכול לפגוע בי. מאז שהאדון הגיע, שבה אלי החרמנות. היא התחילה לצוף שוב בחודשים שלפניו, בהססנות, מרימה מדי פעם את ראשה ומזכירה לי, אבל עכשיו זה כמו נהר.
כל מה שהוא צריך לעשות זה לכתוב לי "היי", ואני מרגישה את הרטיבות נוטפת ממני. הוא מרוצה, ואמר לי שאני תמיד צריכה להיות מגורה כשאני איתו. בשבועיים האחרונים אוננתי כל כך הרבה, בינתיים אני לא צריכה לבקש רשות, אבל כן צריכה לספר לו אחר כך. יש משהו אינטימי מאוד בדיווח הזה, וזה נעים לי להכניס אותו פנימה (הוא הרי גם ככה איתי תמיד כשאני מאוננת, מן הראוי שיידע), למרות שלפעמים כשזה לא הולך לי, מאוד קשה לי לספר.
אז אתמול בבוקר, אחרי שלא אוננתי – בפקודתו, הוא שאל איך זה היה. סיפרתי לו כמה טוב זה היה, לשכב במיטה ולהרגיש את החרמנות המצטברת, ללא יכולת לספק את עצמי. הוא אמר שיום אחד הוא ישלוט בעונג שלי ואני אוכל לאונן רק כשהוא ירשה לי. זאת לא הפעם הראשונה שהוא אומר את זה, אבל הפעם לרגע אחד הסתכלתי אל התהום הפעורה מתחתיי. רגע אחד, זה כל מה שהיה צריך, ואיבדתי את שיווי המשקל.
אני אומרת לאדון שזה ייקח עוד זמן, שקודם כל אני צריכה להשיב שליטה לעצמי, לפני שאוכל להעניק לו אותה. הוא לא לוחץ, כמו תמיד הוא מזכיר לי ומרגיע אותי, ששום דבר לא יקרה לפני שאני מוכנה לו. זה מצחיק, איך לפעמים דווקא הטוב מציף כמה רע היה קודם. אני יודעת שאני כבר לא שבורה, אבל יש לי כאבי פאנטום במקום שבו שכן פעם השבר.
כל היום אני מנסה להעביר את ההרגשה הזאת הלאה, אבל השבר שם, ודרכו אני מרגישה את הכל מתרוקן. אני מרגישה ריקה, אני מרגישה... כלום. אני לא מרגישה כלום חוץ מעצב פתאום. לא עצב ממוטט, אבל הוא שם ודורש שאני אתייחס אליו. אחר הצהריים אני מנסה לאונן, וגם גומרת, אבל הכל כל כך טכני. ואל הפנטזיות על האדון שלי מתגנבת תחושת השבר.
אני מנסה לנתח מה קרה, למה הרגע ההוא הפעיל אותי ככה, ולא מצליחה. כל אחר הצהריים אני חושבת על זה, עד שאני מתעייפת מעצמי. ואז מתחילים הקולות מפעם, הם כבר לא צורחים לי בראש, אבל הם שם, שקטים, לוחשים לי: אבל מה אם את יותר מדי בשבילו. מה אם הוא יתעייף ממך? אני מזכירה לעצמי איך לפני כמה ימים הוא אמר שהוא מעריך את זה שאני לא עושה לעצמי חיים קלים, אלא בוחרת להתמודד עם כל מה שקשה לי. ואני יודעת שזה בדיוק מה שקורה כרגע, אני מתמודדת. אלו לא שדים, רק הדים של העבר שמזכירים לי איפה הייתי.
אני מבקשת מהאדון לדבר בטלפון, אני יודעת שזה יאפס אותי, יחזיר אותי למקום שלי, אבל הוא עסוק. אני מעבירה את שאר הערב בצפייה בסדרות מטופשות שתמיד עושות לי טוב בלב, וכשהוא לא מדבר איתי עד חצות אני מניחה שהוא נרדם כבר. באחת בלילה הוא כותב לי ומבקש שאספר לו מה קרה, הוא שואל אם זה בגללו. אני לא מצליחה לדבר, רועדת מול הטלפון ומנסה להזכיר לעצמי איך נושמים, איך מדברים. המילים תקועות בתוכי.
בסוף אני מצליחה להסביר לו מה קורה, ולמרות שזה לא המצב הכי גרוע שהוא ראה אותי בו, אני מרגישה שכן. אני מספרת לו שניסיתי לאונן ולא הצלחתי להתרכז, והוא שואל אם אני רוצה לאונן עכשיו. כשאני אומרת לו שכן, הוא מצווה אלי להיכנס לחדר. בהוראתו אני מניחה את המצבטים על הפטמות, מכסה את הפה במסקנטייפ ומחדירה את הפלאג לתחת שלי. אני כבר מרגישה יותר טוב, אני מרגישה איך מרחוק האדון מפעיל אותי, מכאיב לי ומענג אותי. שום דבר לא קיים ברגע הזה חוץ מהאדון והצעצוע שלו, גם לא העצב, גם לא השבר. אני גומרת תוך כמה דקות, ושוב אני מרגישה כמו עצמי. אני כבר לא מרגישה שאני לוליינית על חבל דק, אלא כמו הכלבה שלו, שעטופה בערסל של חבלים ולא יכולה לברוח לשום מקום. גם לא מעצמה.