גילוי עצמי

אחרי הפוסט הקודם שלי קיבלתי כמה תגובות, פומביות ופרטיות. ראשית. תודה רבה! תרגישו חופשי לשאול מה שרוצים (גם בפרטי למי שמרגיש/ה יותר בטוח כך). חלק נכבד מהתגובות נגעו באותה נקודה - איך יכול להיות שאתה לא מקנא? 

קנאה, הו קנאה..... איזה רגש חזק! אני זוכר איך אמרתי למטפל שלי "השבוע גיליתי רגש חדש" 😅. רוצה לומר, ברור שהיו רגעים וארועים של קנאה, מעולם לא אמרתי שלא. ייתר על כן. אני חושב שזו היתה בעיה גדולה אם לא הייתי מרגיש קנאה. השאלה היא אחרת - ^{איזה סוג של קנאה?} ההנחה שיש רק סוג אחד היא טעות. 

לסוג הראשון אני קורא 'קנאה ^לך'. אז כן, היו לא מעט ארועי קנאה כאלו. כמו הפעם ההיא שהיינו בחופשה משפחתית ואשתי כל הזמן התכתבה עם הפרטנר. או היומיים בתל אביב, כאשר בדרך חזרה הביתה היא שאלה אותי האם יכולה לצאת היום (מחשבה - אבל היו לנו יומיים ככ משמעותיים? למה לא להיות עוד ביחד?). 

מתחת לאירועי הקנאה הללו היתה המחשבה - מה היא מרגישה כלפיו? האם יש שם אהבה? מה הרגשות שלה כלפיו לעומת כלפי? וכאשר הולכת להפגש - מה הם עושים עכשיו??? 

סוג הקנאה הזה היה בעיקר בהתחלה, ונדמה לי שזה ממש טבעי. פתיחת היחסים זה כמו ללכת בדרך ללא פילוס, כל צעד הוא נתיב חדש בין הסבך. ההצלחה שלנו היא שדווקא כאשר הנפש שלי בערה בקנאה הזו, הצלחנו לדבר על זה. ולאט לאט הקנאה מהסוג הראשון החלפה בקנאה מהסוג השני.

לסוג השני אני קורא 'קנאה בך'. כן, לא פעם אני מקנא באשתי, אבל בהקשר חיובי. כי טוב לה, וזה נותן לה אנרגיה, והיא במסע. והטוב הזה משפיע על הבית ועלינו. איך אמרה הסועדת ב"כשהארי פגש את סאלי"? I'll have what she ordered 😉. 

ְבאחד מאירועי הקנאה שלי בהתחלה, דיברתי עם מישהי ושיתפתי בתחושות שלי. "אתה מסתכל על זה בצורה לא נכונה", היא אמרה. זו לא תחרות ולא 'כוחות', אם כבר הפרטנר הוא זה שצריך לקנא בך! הרי לך יש אותה כל הזמן! היא שלך! לו יש אותה ממש קצת..... אתה איתה בחיים המלאים, ביום יום. בארוחת הערב המשפחתית, ב"היי, איך עבר יומך?", בשיחה הספונטנית במטבח. בלילה, במיטה כאשר הולכים לישון ביחד. אתה איתה, הוא לא! אתה איתה בחיים, הוא לא. 

השיחה הזו שינתה לי לא מעט. אני לא אומר שזה קסם, ברור שיש אתגרים. אבל עברתי להסתכלות החיובית על קנאה. זה גם מזכיר לי את כלל-העל שלנו: בנוסף, לא במקום. 

 

תמונה 1: ערב חג, 18:15

אני יושב ומכין מערך שיעור לכיתה ט. אשתי נכנסת לחדר עבודה המשותף שלנו. הפרטנר שלה, איתו לא נפגשה שבועיים בגלל החג והמלחמה, עובר באזור (הוא גר במרחק יותר משעה פלוס בד"כ). היא מתלבטת האם לנצל את העובדה למפגש קצר וספונטני, לחזור עוד 45 דק - שעה.  מצד שני האוכל לארוחת החג (לא משהו רשמי. לא תכננו לחגוג ממש) עוד רגע מוכן. כמובן שאני מפרגן, יאללה לכי תהני, בכיף. אני אראה מה מצב הרעב בבית, הכי הרבה נתחיל בלעדיך ותצטרפי. נשיקה, חיבוק ויוצאת.

 

תמונה 2: ארוחת ערב, 19:15

אני ושלושה הבנים יושבים לאכול. אשתי חוזרת, אוכלת משהו קטן והולכת לעזור לצעיר להתארגן לשינה. השיחה עם 2 המתבגרים מגיעה, איך שהוא, לסיפורי היכרות. האמצעי שואל איך סבא וסבתא הכירו ואני אומר שבאמת שאני לא באמת יודע את הסיפור האמיתי לחלוטין. אבל אני מנצל את ההזדמנות לשאול אותו האם מכיר את סיפור ההיכרות של אמא ושלי. הגדול מכיר את הסיפור, הצעיר רק בכלליות. אני מנצל שוב לחזור עליו - איך הכרנו כאשר למדנו בבאר שבע, היא הגיעה להרצאה שאני ואחרים ארגנו וניצלתי את דף הקשר שהעברנו לדעת מה מספר הטלפון שלה (הו, ימי הטלפון הקווי וסלולרי נוקיה). המשכתי בסיפור החמוד איך לקחתי רכב של חבר כדי שנמצא לדייט ראשון בבית קפה בעיר העתיקה ושוטר עצר אותנו כאשר לקחתי פניה אסורה והתברר שהחבר לא שם את הרשיונות ברכב 😅. פאדיחות בדייט ראשון..... 

נעים לי לספר את הסיפור הזה. נעים לי להזכר בהיכרות שלנו. 

 

תמונה 3: 23:00, חדר שינה

סיימנו לראות סדרת bbc בסלון, אשתי במיטה אני יוצא מהמקלחת. האור כבר מכובה. "אפשר חיבוק?", כמובן. החיבוק הופך למגע נעים, אנחנו יחד. אני מענג אותה, מקשיב לנשימות שלה, לכיווצי הגוף הקטנים. זה מדהים. איך זה מרגיש, אני חושב, ששני גברים נגעו בך היום? אני לא יודע מה היא והפרטנר עשו (אנחנו לא משתפים בפרטים. רק אם רוצים, שומרים על מרחב אישי), אבל המחשבה שהיה לה יום בו נהנתה, נעימה לי מאוד. אני אוהב שטוב לה. ואני ממש אוהב לענג אותה 😊

 

יחסים פתוחים זה דבר מורכב, כמובן. לה יש פרטנר כבר יותר משנה. אני ללא. זה יכול להיות נפיץ אבל יצרנו איזון עדין ורגיש. 

אני לא בטוח עד כמה אנשים חושבים על חום ואהבה במובן של בדסמ. אני מניח שהאסוציאציות הראשונות הן "סשן", "כוח", "שליטה" וכד'. זה די מובן, אם חושבים על זה.

אולי זה הגיל, הדרך שעברתי, המקום בחיים, חוסר הסבלנות למשחקים - אבל אני חושב המון על רוך, חום ואהבה בהקשר של מערכת יחסים בדסמית. על הדבר הזה שעובר במבט. על ההבנה ההדדית. על ההסתכלות על האדם, שני בני האדם למען האמת, לעומק. על הדבר העמוק שיש לו פוטנציאל להיווצר. על הדאגה ההדדית העמוקה. ואת כל זה. בהקשר בדסמי, איזה קסם.

אני יודע שזה יגיע 😊

בתקופה הזו אני עושה הכל לאט. שומר על עצמי. על האנרגיה שלי. המדע ותרופותיו הם דבר נהדר, אבל צריך לדעת איך לשתף איתם פעולה, להיות מודע למה שהגוף אומר לך.

 

ירדנו דרומה, לאזור המדבר הצפוני לסדר פסח בקיבוץ המשפחתי. הבוקר הלכנו קצת לטייל. הבנים ואשתי הלכו קדימה. אני מודד כל צעד. לאט לאט. בסוף התיישבתי על אבן, צריך לדעת מתי הגעת לחצי המיכל כדי שיהיה מספיק לחזור. 

שקט מסביב. כל הלילה ירד גשם. המדבר ירוק וקצת קריר. פרחים קטנים שמחים ברוח הנעימה. ציפור מתחשבת על שיח כמה מטרים ממני. אלו דברים שאנחנו בדרך כלל לא שמים אליהם לב כאשר הכל בסדר. דווקא לי ניתנה עכשיו הזדמנות.

הייתי מאושפז 5 ימים. מחלה כרונית שהחליטה להשתולל לפני כמה חודשים אמרה לעצמה "אוקי, בואו נגביר עוד קצת". אבל עברתי את זה, תודה למדע! 

 

כתבתי בעבר על הגיל שלי, 50, שטוב לי איתו. אני שלם איתו. אני שלם עם המסע והדרך שעשיתי בחיים. לא חושב שהייתי רוצה לחזור לתקופה כלשהי. לא מת על הקלישאה הזו. אנחנו תוצר של הבחירות הטובות יותר והפחות שעשינו. החיים שלי טובים, סה״כ. יש לי משפחה, קהילה, עבודה, משמעות. אני מצליח לשמר סקרנות בריאה, מצליח לשלב רגש על כל גווניו. 

 

ועדיין, גיל 50 מחייב אותך לחשוב לעומק. לחשוב על הגוף, על העתיד. אני חושב המון על אבא שלי, פתאום מבין חוויות שהוא עבר כאשר חלה. זה תהליך עם המון ענווה. רק לפני 9 חודשים, בקיץ 25, רצתי 10 קמ במירוץ בלונדון ורקדתי כל ערב בהופעה אחרת, ופתאום הגוף משתנה בזמן ככ מהיר. מה המשמעות של זה? 

 

אני בונה את עצמי מחדש. מגדיר מטרות. אני אחזור לרוץ, אחזור להתחזק שוב. תוך מחשבה, תוך מודעות. זה יהיה לטובה. 

שמישהו/י יראה אותנו בצורה הכי אמיתית. בלי שיפוט, במבט אוהב. עם קבלה, הבנה וחיוך קטן. 

קצת התרגשות במינון הנכון, לא המון דרמות (למי יש כוח לדרמות. די עברתי את הגיל הזה.....). 

להרגיש בנוח. "נוח" זו מילה כזו בומרית, אבל למי יש כוח ואנרגיה להיות מגניב כל הזמן? נוח בגוף שלך, נוח בחיים שלך, להגיע למקום טוב. מה רע? להיות בסדר. בסדר זה נהדר! מה רע לשאוף לבסדר? בסדר זה לאוו דווקא בינוניות. 

להיות עצמך. להבין מה הרצונות שלך, לא של אחרים. לא מה שאחרים אומרים לך שזה מה שצריך לרצות. כאשר בנינו את הבית שלנו היתה לי תקופה שבה רציתי פרקט. למה? כי כל החברים שלנו דיברו על פרקט. פרקט מעולם לא היה חלום שלי, פתאום זה הפך לכזה. מזל שתפסתי את זה בזמן והבנתי שזה חלום של אחרים, עוד הייתי נתקע עם רצפת פרקט 😅

לשאול את עצמך שאלות, לקחת אחריות, למצוא את האיזון בין הלב לראש, ומישהו/י שיהיה שם עבורך. 

מצד אחד. סדרה ממש טובה. בגדול, תצפו. זו אחלה סדרה. 

מצד שני. קצת מרגישים שהכתובים לא היו בטוחים שיקבלו עונה שניה, אז כל תת-סיפור רץ במהירות אטומית מבלי שיש זמן התפתחות טבעית. הכל קצת גלוי מידי וכל גיבורה קצת ברורה מידי. 

וכן, אין ספק שדינה היא דמות שיש בה את הקו בין בדסמ לבין התעללות, שליטה לא בריאה. 

גיטריסט "הקיור", נפטר לפני מספר ימים. הקיור היא אחת מלהקות הנעורים שלי וזכיתי לראות אותם בלייב ב2022, כאשר חיינו באנגליה. ערב מדהים וקסום.

 

 

בעבר, כל פעם שנתקלתי בקושי בחיים היומיומיים שלי - תקופה לחוצה בעבודה, אתגרים בזוגיות עם אשתי, ריבוי משימות, תחושה שהעולם גדול עלי וכד', הייתי מחליט שהפתרון הוא לנסות להתנתק מהבדסמ. 

 

אני מבין את זה. כאשר הכל נראה גדול כל כך, מאיים ומאתגר, האינסטינקט הוא לזרוק את המשקולת שנראית לנו הכי כבדה. מי צריך את הכאב ראש הזה? 

 

יכול להיות שיש כאלו שזה הצליח להם. מוריד את הכובע, באמת. אני תמיד מצאתי את עצמי חוזר. הבנתי שדווקא הדבר הזה ממלא אותי באנרגיה, לא מרוקן. 

 

עבור מי שיש לו משפחה, עבודה, מחוייבויות וכד', קשה מאוד למצוא את המקום המתאים לכך. נקרא לזה 

Life - work - bdsm balance 

איזון זה הדבר הכי קשה להשיג.