גילוי עצמי

השנה אני לא מלמד, כי בשבתון. אז יש לי קצת זמן פנוי 😄 מה אני מציע: במידה ואת סטודנטית אשמח לבצע עבורך מטלות אקדמיות. אני בעל תואר שני במדעי הרוח והחברה, יכולת התנסחות גבוהה בעברית וידע ברמה טובה באנגלית. לא מבקש כל תמורה, רק אוהב להיות מנוצל. 

הרגע שאני שם את האטבים הוא קסום. כאב חד מפלח אותן. אבל לאט לאט הכאב הופך להתעלות הרוח, לאופוריה. אני שם 7 דקות בטיימר ועף לעולמות אחרים. 

לפני מספר שנים נקלעתי לעוד אחת מההשתלמויות המשעממות של בית הספר. כן, אלו שמביאים להן מרצה שמספר על איזה חזון חינוכי או נותן "השראה" חינוכית בשקל. כפי שאפשר להבין הציפיות שלי היו נמוכות מאוד ולכן הצטיידתי בלפטופ, התמקמתי בשורה האחרונה והתכוונתי לטחון כמה עוגיות זולות עקב תקציב נמוך לכיבוד ראוי. מולנו עלה והתחיל לדבר אדם עם שיער ארוך אסוף בקוקו, מה שהגדיל את המוטיבציה שלי להתעמק במחשב. אבל פתאום, את הקשב שלי תפס משפט שאמר – "אתם לא צריכים לחפש את האושר, מה שאתם צריכים לחפש ולפעול לפיו זה משמעות". ואוו, כאילו חטפתי סטירה מצלצלת! משהו במשפט הזה גרם לי לסחרחורת. אחרי ההרצאה חיפשתי וקראתי עוד חומרים של פרופ' שמעון אזולאי על חשיבות המשמעות ועד כמה מושג האושר בחברה המערבית הוא הרסני.

ולמה אני מספר את כל ההקדמה הזו?  האירוע הזה, אשר שינה לחלוטין את דרכי החשיבה שלי, התקיים פחות או יותר באותה נקודה בה החלטתי לצאת על האור, להפסיק לקרוא וללמוד על בדס"מ ולהתחיל לממש. הבנתי משהו חשוב, שאני צריך לחשוב ולחפש את הדברים שנותנים לי משמעות, ולא אושר.

(כאן אולי המקום לתת את הדוגמא הטובה ביותר של פרופ' אזולאי למהי משמעות ולכך שאנשים פועלים מתוך משמעות – אם תשאל הורה לילדים קטנים ב19:00 בערב האם הוא מאושר, אומר פרופ' אזולאי, תקבל את המחבת עם החביתה בפרצוף. אבל אם תשאל אותם האם למה שאתה עושה עכשיו יש משמעות, תקבל תשובה אחרת. ובכלל, טוען פרופ' אזולאי ההוכחה לכך שבני אדם פועלים לפי משמעות היא שהם מביאים ילדים לעולם.....).
אז החלטתי להתחיל להתנסות. המעבר מקריאה ולימוד למעשה היתה מטלטלת, למרות שהשולטת הראשונה ששירתתי התגלתה כשקרנית, אך המשכתי בדרך. עד היום אני רועד מהתרגשות בכל פעם שעומד מול דלת של שולט/ת. לא פעם חשבתי לעצמי מה מקור הרעד הזה, האם זו רק התרגשות? היום אני חושב שזה רק חלק מכך. הרעד הוא גם מההבנה שאני הולך לעשות פעולה משמעותית. גם סיום השירות מביא איתו רגש מיוחד. לא פעם אני מתאר את הדרך הביתה לאחר סיום שירות כאילו סיימתי עכשיו מדיטציה, כאילו אני על ענן וכולי טעון באנרגיה. זה מה שמשמעות נותנת.

את המשמעות נתנה לי בעבר שולטת מדהימה ששירתתי במשך חודשים רבים. הקשר בנינו היה כל כך מיוחד והיה לי ברור שהיא רוצה לא רק שאשרת אותה ואממש את המטרות שלה אלא גם לשפר ולהעצים אותי. וכך במשך מספר חודשים הייתי במשטר כושר ומזון. במשך כל הקיץ לא נגעתי בשום דבר מתוק, ומי שמכיר אותי יודע עד כמה זה קשה לי, אך עמדתי בכך. כמעט כל יום עשיתי פעילות גופנית, הליכות או סטים שהיא הכתיבה. היה לי קשה, זה לא גרם לי לאושר אבל נתן לי משמעות. ובגלל שזה נתן לי משמעות עמדתי בכך הקפדנות. ידעתי שהקושי הוא למענה, כדי שאהיה עבד טוב שיכול לשרת אותה באופן מיטבי.

לצערי הגיעה הקורונה שבה לא יכלנו להפגש, ובמהלכה גם נתפסתי. הקשר עם השולטת ניתק. אני יודע שהיא התאכזבה וכעסה עלי. ניסיתי לכתוב לה התנצלות אך מעולם לא קיבלתי תשובה.

מתוך הבור שעליו נקלעתי הגיעה קרן אור, אדוני. כאשר חיפשתי משמעות חדשה הוא היה שם. הוא מבין את המסע שאני עושה ואת הנפש שלי, רואה אותי כפי שאני ויודע לשמור עלי. מעט אנשים הבינו או מבינים אותי כמוהו. כאן גם המקום לציין שאדוני נשוי לבן זוגו, אך מכיוון שהעניין הוא לא יחסי מין (ואני לא גיי) אז יש כאן משהו קסום שקשה להסביר במילים. ועוד הבהרה – אדוני ואני לא נפגשנו כלל מאז שהתחלנו את השלב הזה. הכל מתבסס על שיחות בנינו, ועל אמון מלא. אמון הוא הדבר הכי חשוב בבדס"מ, כידוע.

אדוני מעביר אותי תהליך, תהליך בו אני מבין את המשמעות של המילה "עבד". הוא התחיל לאט ומגביר כאשר רואה שאני מוכן לשלב הבא. לעיתים אני נלהב מידי והוא צריך "לעצור סוסים דוהרים", הוכחה נוספת עבורי שהוא כאן עבור טובתי ולא כמניפולציה.

הוכחה למשמעות שאדוני נותן לי אפשר לראות בדוגמא הבאה: אדוני מורה לי מתי לפרסם בבלוג ונותן לי דד-ליינים לכך. לפני שבועיים פספסתי את הדד-ליין ב7 דקות, מה שגרר עונש: לא לגעת באיבר המין שלי בשבוע הקרוב. עכשיו בכנות, לא פעם שולטות שדיברתי איתן נתנו לי הגבלה כזו או אחרת, אך זה היה ברור שזה משחק בלי שום משמעות.  כאן זה היה אחרת. עמדתי בזה.

מכירים את זה שאומרים לא לחשוב על משהו, מה שגורם לכך שתחשבו רק על זה? ככה היה לי בימים הראשונים להוראה של אדוני. 4 הימים הראשונים היו קשים. אבל אחר כך הרצון לגעת באיבר שלי דעך. אבל לא רק זאת, הרגשתי גם יותר מרוכז במהלך היום-יום במשימות שלי ובאמת שאחרי שעברתי את הימים הקשים הרגשתי תחושת התעלות, שעברתי משוכה משמעותית. כל כך משמעותית שאף ביקשתי מאדוני להמשיך את העונש ולהפוך אותו לקבוע. מחר, יום שישי, יסמנו שבועיים ללא גמירה. (למען ההגינות אומר שאתמול דיווחתי לאדוני שנגעתי באיבר שלי, ואני מניח שהעונש שעליו הוא יחליט יהיה קשה. אך אני אעמוד בו כי מבין את המשמעות).

אדוני קבע לי עוד מספר חוקים בהם אני עומד:

1.    כל שימוש בשירותים חייב להיות בישיבה. חוק זה עבר התפתחות לאחרונה וכעת אסור לי לשבת על האסלה אלא ישירות על החרסינה.

2.    השינה היא לפי הדרך שבה אדוני רוצה שעבד יישן – על הגב, שמיכה עד קו הפטמות בלבד (שמיכה, הסביר לי אדוני, היא  פינוק זמני. בקרוב השמיכה תרד לקו המותניים ולאחר מכן אשן ללא שמיכה כלל). כמו כן הידיים לצד הגוף כאשר כפות הידיים מתחת לישבן.

3.    כל ערב בזמן המקלחת עלי לשבת 10 דקות בישיבה יפנית (ממש לא פשוט לברכיים שלי) ולחשוב.

אני עומד בחוקים הללו. הם מחזקים לי את המשמעות של המילה "עבד". אדוני נוגע לי במקומות עמוקים כל כך שאני לא יכול להסביר במילים. אני אסיר תודה על כך שהכניס משמעות לחיי.

חלמתי השבוע חלום ואני לא מפסיק לחשוב עליו. בדרך כלל אני לא זוכר חלומות, אך במקרה הזה הוא היה כל כך צלול ומפחיד וכאשר התעוררתי ממש לקח לי כמה דקות להזכר האם זה היה חלום או מציאות. 

ובחלומי (כמו שאומר יוסף ב"יהודים באים")..... אני מלמד שיעור בכיתה (פתח סוגריים, אני באמת מורה בתיכון. אולי בגלל זה החלום כל כך הסעיר אותי ולא הייתי בטוח אם אמת או חלום כאשר התעוררתי?). אחד התלמידים כל הזמן מפריע ואני מעביר אותו לפינה האחורית. בהמשך השיעור אני עובר בין שורות השולחנות כדי לעזור לתלמידים במטלה שעושים. אני חושב שכולם רכונים על המחברות שלהם ולא מסתכלים עלי, ואז מרים את החולצה ומשחק עם הפטמות שלי. אני ממש מגלגל וצובט אותן. 

ואז, אותו תלמיד מפריע שהעברתי לשורה האחרונה צועק בכיתה - "הי! ראיתי מה אתה עושה! שיחקת עם הפטמות שלך!". כולם מפסיקים לעבוד ומסתכלים עלינו. "לא נכון", אני עונה, "הרמתי רגע חולצה כדי לגרד שם". 

"לא נכון, ראיתי מה עשית" צועק התלמיד. הוא חוטף את הטלפון הסלולרי שלי שהיה מונח על השולחן לידו. "הנה תראו", הוא מניף את הטלפון, "הוא היה בכלוב! אתה נשלט! תראו הוא היה בכלוב".

בום.

התעוררתי.

בפוסט הקודם סיפרתי על השולט אשר בביתו התארחתי בחופשה שלי בחו"ל. אני מזכיר את הכלל שהוא קבע - כאשר אתה בתוך הבית תהיה קשור על ידי פריט בונדג' בכל רגע. כאשר הגענו אליו הביתה הוא שיחרר את ידי מהbondage mittens בהן קשר אותי מהרגע שנכנסתי למכונית שלו והחליף אותן באזיקי מתכת רגילים. "יש לך כמה דקות לארגן את הדברים שלך לפני שניפגש במרתף המשחקים שלי" הוא אמר לי כאשר הראה לי את החדר בו אשן.

מכיוון שהגעתי לביתו בשעות הערב המאוחרות בלילה הראשון הוא הקל עלי ונתן לי לישון רק עם רגל אחד קשורה לשרשרת ארוכה אשר חוברה למסגרת המיטה. "זה ייתן לך מספיק אורך כדי ללכת לשירותים בלילה אם תצטרך. אבל ממחר בלילה לא יהיה לך כל כך פשוט", אמר וכיבה את האור.

בלילה השני הבנתי למה התכוון. אל המיטה הוא הביא שק מלא ברצועות אשר לא הכרתי. לאחר מכן למדתי מה זה: segufix, אביזר קשירה רפואית אשר עולם הבדס"מ ידע לאמץ ולהשתמש בו לצרכיו הקינקיים :). וכך זה נראה:

"תתפשט ושכב על המיטה. אתה יכול להשאר עם התחתונים" הוא פקד. עשיתי כדבריו, מבולבל לחלוטין שכן מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן. הוא חיבור רת הרצועות למיטה ואז אזק את רגלי, ידי וגופי. "נוח לך? אני אהיה נחמד ואתן לך קצת מרחב תזוזה" הוא אמר. אלו הרגעים בהם 2 ס"מ של מרחב תזוזה מרגישים כמו עולם ומלואו. "תוכל גם לשים לי כיסוי עיניים" ביקשתי, וכמובן שנענתי בחיוב. "לילה טוב, אם תצטרך משהו נסה לקרוא לי אני בחדר השני ואולי אשמע" הוא אמר, כיסה אותי וסגר את האור (אני מניח, הייתי עם עיניים קשורות.....).

מדהים איך הגוף מגיב כאשר אתה קשור. בדרך כלל אני ישן ללא תזוזות, אך מרגע שהגוף הוגבל כאילו היה חייב לנסות להתנגד, להתפתל ולהאבק. מהר מאוד נכנעתי והבנתי שאין שום סיכוי (וגם פחדתי שהשמיכה תיפול ויהיה לי קר כל הלילה). שקעתי בשינה עמוקה.

בוקר, אני חושב.... העיניים עדיין בכיסוי אבל אני שומע מבחוץ קולות של בוקר. ציפורים מצייצות על רקע של שקט ברחוב. רק מי שעבד בשעות כאלו מכיר את הרעשים הללו של השעות המוקדמות של הבוקר. אני לא יכול לזוז אבל תחושה חזקה של לחץ בשלפוחית השתן דוקרת אותי - אני חייב לשירותים! ניסתם פעם להתאפק בלי יכולת לזוז כדי למצוא את התנוחה שתקל על הלחץ? בלי לדעת מה השעה ומתי תוכלו להתרוקן? הלחץ הפסיכולוגי היה לא פחות קשה מהלחץ הגופני. מצד אחד הייתי בעננים ומצד שני הכי נמוך. התחלתי לספור בראש. כאשר אגיע ל100 אקרא לו שישחרר אותי. הגעתי ל100. טוב, הצלחתי אז אספור עד 500. ואז עד 1000. כמה זמן אני כבר ער? 10 דקות? חצי שעה? בטח עברה כבר שעה. נו, שיתעורר כבר.....

בסוף נשברתי. ניסיתי להעיר אותו בקול הכי חלש שיכלתי, ממש בלחישה:

master....... master,,,,,,,, i really need to go to the toilet.

הוא התעורר ובא לבקר אותי. "נו, איך ישנת?" ישנתי טוב אבל אני ממש חייב לשירותים, התחננתי. "טוב, עוד רגע", אמר. שמעתי אותו מתרחק ונכנס לשירותים בעצמו. מכירים את התחושה הזו שתם יודעים שעוד רגע תוכלו להיות בשירותים ואז הלחץ עולה פי כמה? אז תכפילו ותדעו מה הרגשתי.

לבסוף הוא חזר ושחרר אותי. לעולם לא אשכח את ההתרוקנות הזו :)

אתחיל ישר בבעיה - אין דרך נורמלית להגיד בעברית bondage mittens. כפפות בונדג׳? איכס.... מה גם שהמילה הנכונה בעברית היא כסיה ולא כפפה (בכפפה יש מקום לכל האצבעות, בכסיה כל האצבעות יחדיו חוץ מהאגודל). בקיצור, אסתכן בלהראות מגוחך ואשתמש באיות האנגלי בונדג׳ מיטנס. 

אז קודם כל, מה זה בכלל? 

באופן אישי אין דבר שמכניס אותי להד-ספייס של נשלטות וחוסר אונים יותר מבונדג׳ מיטנס. זה נשמע מצחיק אבל אתה לא מבין עד כמה החופש שלך תלוי באצבעות עד שהן סגורות כאגרוף בכפפה מעור. חוסר האונים האולטימטיבי הוא שהשולט/ת שם מולך את המפתחות לאזיקים שלך ואומר/ת "קדימה, בהצלחה". אתה לחלוטין נמצא תחת חסדי השולט/ת. 

התנסתי בבונדג׳ מיטנס לראשונה בחופשה שלי בחו"ל, שם אירח אותי בונדג׳ מאסטר מדהים. העיסקה שלנו היתה כזו - בבוקר אני מטייל בעיר ובערב הוא קושר אותי בכל דרך וצורה שירצה. הוא אמנם היה (ועדיין) גיי אך החלטנו מראש שיחסי מין לא יהיו חלק מהמשחק והוא כיבד זאת. מצד שני גם לו היה תנאי - מרגע שאתה אצלי בבית אתה תמיד קשור בצורה זו או אחרת עם ציוד כזה או אחר. ואכן, לאחר שנחתתי פגשתי אותו בתחנת רכבת אפלה בפרוור העיר. נכנסתי לרכב ולאחר 5 שניות של מילות ברכה הוא אמר לי "ועכשיו, את הידיים בבקשה". הכפפות הושמו על ידי וננעלו במנעול, וכך נסעתי עם גבר זר בעיר שאינני מכיר לבית שלא ידעתי את כתובתו. (כאן מילה לגבי בטחון - הדבר נעשה אחרי חודשים של שיחות כולל יצירת קשר עם אנשים אחרים ששיחקו איתו. כלומר, עשיתי את בדיקות הבטחון הכי טוב שיכלתי. ועדיין, מימד הסכנה היה מטורף. לשמחתי הוא התגלה כאדם מדהים). אין לתאר את תחושת חוסר האונים. לכאורה, שום דבר לא מנע ממני לקפוץ מהמכונית כאשר עצרה ברמזור. אה.... חוץ מהעובדה שלא היתה לי שום דרך לפתוח את הדלת 😄. 

לסיכום - אני חושב שבונדג׳ מיטנס הם פריט הציוד שיכול לזכות הכותרת "הציוד הכי מדהים שאתם לא מכירים". אבל למי שאוהב משחקים של חוסר אונים ותלות של הנשלט בשולט - זה פריט חובה ומומלץ. 

חשבתי להתחיל סדרה של כמה פוסטים על ציוד, שימוש בו ומשמעותו. נדמה לי שחסר קצת דיון בישראל על ציוד בדסמ, דבר שמאוד מפותח באתרים בחו"ל. ובכלל, זהו המקום להמליץ על fetlife לכל מי שרוצה להעמיק את הידע וההבנה שלו/ה (ללא זלזול בכלוב, חס וחלילה, רק המלצה קבועה על "סיבוב בחו"ל" 😉).

קולר, בעיני, הוא הציוד הבסיסי ביותר שצריך להיות בארון לכל חובב/ת בדס"מ. מצד אחד הוא פריט מאוד בסיסי אך מקופלת בו המון משמעות. באופן אישי אין דבר שמכניס אותי לhead space יותר מהרגע בו הקולר נסגר על צאוורי. זו תזכורת קבועה, שתמיד נמצאת שם, למי אני, מעמדי ותפקידי. אין דבר שמסמל יותר את הפעילות הבדסמית מקולר - מי נתן את הכוח למי. 

הקולר גם מסמל לא מעט מטיב ואופי היחסים. אין דין קולר של יחסי ddlg לקולר של פט-פליי. קולר יכול לסמל את מה שאתה רוצה שיודגש במערכת היחסים שכן כל קולר מסמל דבר אחר: אהבה, דאגה, השפלה, שייכות, חוסר אונים וכד.  וכמובן שקולר לא חייב להיות בצבע שחור ומעור, יש המון מקום למשחק בצבעים ומרקמים, בהקשר לדבר שרוצים שהקולר ידגיש.

באופן אישי אני אוהב קולרים מאסיביים, כאלו שהנשלט/ת מרגיש בכל תזוזת ראש או כאלו אשר מקבעים את הראש ומגבילים את תזוזתו (posture collars). 

הקולר מאפשר מגוון רחב של פעולות: הובלה ברצועה (על הברכיים או בעמידה), לקרב את הנשלט עליך (לנשיקה או סטירה?) או לקשירה ו"אחסון" בזמן שהשולט/ת עושה דבר מה אחר. 

קולר הוא גם פריט הציוד היחיד שניתן ללבוש בצורה פומבית. ניתן להחליט ששרשרת שהשולט נותן ונשלט/ת יהיה ה"קולר הפומבי" שלה. קולר יכול להיות גם שרשרת עקב, צמיד או כל דבר שניתן ללבוש בציבור באופן "רגיל" אך עם משמעות פרטית ונסתרת. במקרה כזה יהיה לנשלט/ת "קולר יום" ו"קולר ערב". 

לא פעם שולט/ת יחליט לתת לנשלט/ת "קולר ראשוני/זמני" בתחילת היחסים ולעבור לקולר קבוע כאשר היא מתמסדת ומתקבעת. טקסי קילור יכולים להיות מאוד משמעותיים ובעלי סמליות. לא פעם זוגות ביחסי בדסמ אשר מתחתנים יקיימו טקס קילור לאחר החתונה, בארוע עם הקהילה הבדסמית שלהם (מתרחש בעיקר בחו"ל, לא שמעתי על כך בארץ). 

מי שרוצה לעשות קולר אישי אני ממליץ על collarfactory, אבל אני מניח שיש עוד המון אתרים ויצרנים שיכולים להתאים את הקולר באופן אישי. את הקולרים שהיו לי רכשתי באליאקספרס והם היו אחלה סה"כ במחיר סביר. 

לסיכום - הקולר הוא הרבה יותר מציוד בסיסי. חשיבה ומתן משמעות לקולר יכול לשדרג את היחסים שלכם באופן דרמטי. 

תהנו :)

שואלים אותי מה שלומי, אבל אני לא כאן. אני על ענן ומרגיש שהמוח שלי עשוי מצמר גפן. מה רציתי להגיד? רגע, לא התחלתי כרגע משהו? ומה זו החצי מחשבה שעברה לי רגע בראש? היה לי יום מוצלח או לא? אני רעב או שבע בטירוף? הזרם הזה שאני צף בו יסתיים בבריכה רגועה או מפל? 

וכל ה"צריך" הזה של העבודה והמשפחה יושב לך על הראש. צריך לסיים מטלות וצריך לשטוף כלים וצריך להכין ארוחת ערב וצאיך לברר כמה יש לי בקרן השתלמות וצריך להגיש קבלות וצריך לשלוח הודעה לתלמידים וצריך וצריך וצריך. והכל צריך עכשיו. אבל אני לא יכול עכשיו. אבל צריך. 

ומה אני רוצה? די כלום. והכל. 

וכולם ממש אמפטיים ואומרים "ואוו, חטפת חזק" וזה נחמד אבל גם בלי משקל. 

הלוואי שמישהו יכסה לי את הראש ויהפוך אותי לאנונימי, עד שהלב יחזור לדפוק רגיל והנשימה תסתדר והעולם יפסיק להסתובב והעיניים יהיו בפוקוס. ויגיד שהכל יהיה בסדר, אני לוקח עכשיו את הפיקוד. 

נעלמתי וחזרתי. אבל האם באמת חזרתי? האם יכלתי בכלל להעלם?

יאללה, תקציר: נתפסתי. הנה תקציר במילה אחת. ואז בא בכי, וכעס ונסיעה רחוק לכמה ימים, וחזרה ושיחות כנות ופתוחות עד הכי כואב שיכול להיות, עד הכי חשוף והכי פנימי. וניסיון להסביר, כי אין סליחה והצלקת ביחסים שלנו לעולם תשאר. ושוב שיחות עמוקות על הנפש והצורך. ושינה בחדרים נפרדים ודלתות נעולות לראשונה. וטיפול אישי וטיפול זוגי וניסיון אמיתי להחיות את השיתוף שלנו, כי אנחנו הורים טובים וחברים טובים ויש לנו המון מה להפסיד. וניסיון אמיתי להבין אחד/ת את השני/ה.

ואני עושה הכל ובאמת מנסה ובאמת משתפר. השיח הרגשי-אינטימי שלי, זה שתמיד היה לי מאוד קשה, משתפר. היסודות מתחזקים מחדש, למרות שתמיד תהיה שם הצלקת שיצרתי.

אבל הכל כל כך מסובך. בסופו של דבר דברים שטבועים בכל אחד מאיתנו, בי ובה, לא נמחקים.

ובעיקר אני מתגעגע לדבר ולשתף.

כל מי שאי פעם דיברתי איתו/ה יודע שאני דוגל בכך שעבד צריך להתכוונן למטרות ולצרכים של השולטת. בשנים בהם שירתתי (לצערי בתקופה האחרונה לא יוצא, בגלל נסיבות שונות) אף פעם לא ביקשתי מאף שולטת משהו. אף פעם לא אמרתי "אשמח לנקות את דירתך אבל תשפילי אותי/תתני לי לנשק את רגליך/תעשי x או y" וכד׳. אני דף חלק, השולטת מציירת את רצונותיה עלי. 

אבל עכשיו אני מרגיש שאני צריך. החודשים האחרונים היו כל כך אינטנסיביים! כזו רכבת הרים, מלאה במתח, תסכול, עבודה קשה וללא זמן פנוי. אני מרגיש שכל המתח נצבר בי ואני צריך לפרוק. או יותר נכון שמישהו/י יפרוק אותו ממני. אני צריך חוויה אינטנסיבית שתוציא ממני את כל הסיבות שבגללן אני ישן גרוע, מתוח ובעיקר מרגיש צל של עצמי. אני צריך.

אני לא רגיל לשים את עצמי במרכז. כפי שכתבתי בעבר, יש לי אופי מרצה, הדיפולט שלי הוא לרצות אחרים. אבל עכשיו אני מרגיש שאני צריך. אני. 

אני לא יודע מה אני צריך. אני יודע שצריך משהו. אני צריך משהו כדי שאוכל לחזור להיות אני.