גילוי עצמי

נתניה. קניון באזור התעשיה. אחהצ.

הבן בחוג טיפוס. אני הולך לקחת משהו מ"מחסני התאורה" שחזר מתיקון.

לפני הולכים זוג, סביב 50, אולי קצת יותר. הגבר מחזיק 2 שקיות ורודות של רשת "אינטימה". היא הולכת לידו. הם פונים ימינה לרדת במדרגות הנעות, ואני אחריהם (מה לעשות שמחסני תאורה בקומה הראשונה.....). הם עומדים אחד ליד השניה, אני אומר "סליחה" כדי שאוכל לעבור. הוא זז מדרגה אחת למטה.

אני עובר. מתוך סקרנות, כאשר מגיע למטה אני מסתובב להסתכל. הוא עומד על המדרגה מתחתיה. היא מניחה את שתי הידיים על כתפיו. זו תנוחה מאוד לא נפוצה. 

מעניין. 

לא יודע, אולי אני מדמיין. אולי לא. כאשר אתה ככ הרבה זמן בסגנון חיים הזה, אתה קולט דברים קטנים, רמזים שאנשים אחרים משאירים לנו. הצורך הזה לחיות את מי שאתה, לא "in your face" אבל גם לא לוותר. בעדינות, במחוות קטנות. 

זה הסוג. 

אני אוהב את הגיל שלי. אני מרגיש בו נוח.

הילדים כבר די גדולים, הבית קבוע. יש עבודה, יש הערכה. קצת חברים. קצת כסף בחסכונות. גמרתי עם הדרמות, התגברתי והתגברנו על משברים. טיפול טוב ומוצלח שדרג אותי, את מערכת ההפעלה הרגשית והאינטימית שלי. אני שלם עם עצמי ועם מרבית הבחירות שעשיתי בחיים. 

לפני שבוע אמרתי לתלמידים שלי שבעד שום הון בעולם לא הייתי חוזר להיות בן 18. ללכת לצבא? להתחיל את שנות העבודה מחדש? להיות עם ככ הרבה סימני שאלה? ממש לא מתגעגע. נהנתי, לרוב, אבל זה לא אומר שהייתי רוצה לחזור. זה נחמד להסתכל אחורה, אבל להסתובב? טוב לי במיקומי בכביש של החיים. 

דווקא הגיל מאפשר לי. מאפשר לי פרופורציות ומאפשר לי לבחור. לא חושב שהיינו פותחים את היחסים בגיל צעיר, דווקא בגיל אפשר לנו לעשות את זה בצורה מיושבת, בוגרת. הגיל אפשר לי להיות שלם עם מי שאני. 

זה לבדוק מבחנים בשבת. 

אדייק - לבדוק ערימה גדולה של מבחנים בשבת. 

והכי גרוע -  זה מוציא ממך פוסטים של 2 שורות 😔

#רחמים_עצמיים

מת לי הסלולרי,  בפתאומיות וללא כל התראה. אתמול ב23:30 בלילה.

הייתי רוצה לחשוב שאני מסוג האנשים שזה יעבור להם ללא מחשבה שנייה. נו, קרה..... אבל בפועל הרגשתי קצת אבוד. הייתי לקראת נסיעה לתל אביב בבוקר, עם טון משימות על הראש. וכך הלכתי לישון ועם תפילה שבמהלך הלילה יסדר דברים. 

בבוקר הסתדרתי עם טלפון חליפי של הקולגה במשרד. אבל כל היום הרגשתי שחסרה לי היד השלישית. זה לא שאני כל היום באינסטגרם (אין לי) או בטיקטוק (על גופתי 🤪), אלא להיות מעודכן במיילים מהעבודה במשרד וואטסאפים מבית הספר. לעשות סרץ׳ על מחשבה מעניינת שהיתה לי.

הייתי רוצה לחשוב שאני לא תלוי בדיגיטל, שיום "נטול" יעשה לי טוב לעור הפנים 😅 אבל בפועל הבנתי שגם אני בכלוב של המאה ה-21. 

אז היה לי יום בדיסאורייאנטציה. שרדתי. זו חוויה מעניינת לעבור מידי פעם. 

זכות קדימה 

פייר, אנחנו צריכים עוד רגעים חמודים ורנדומליים כאלו בחיים

שקנאים בשבת. 

*הכוונה להורי התלמידים 

זו עונת נדידת הציפורים. צאו לטבע והרימו ראש, זה כל כך יפה!

שנים שאני אומר שהציפור האהובה עלי היא שקנאי. זה קצת מוזר כי שקנאי היא ציפור...... קצת מצחיקה, קצת מגושמת, לא הבחירה המיידית. 

אבל אני רואה בה את היופי. ראשית, היא עפה בלהקה, ואני קיבוצניק בנשמה 😅. שנית, היא מגושמת אבל ברגע שפורשת כנפיים ודואה היא כל כך אלגנטית. זה קסום איך היא מצליחה לרכב על הרוח ולהשתמש בכוחות העילוי שלה. ואני בטוח שאם שקנאי היה יכול לדבר הוא היה עם המון הומור עצמי. אתה חייב קצת לצחוק על עצמך כאשר אתה שקנאי. 

חסידות מביאות ילדים. מגלנים דקים ונראים חדורי מטרה. דורסים תמיד תופסים את לב הילדים. ושקנאי? לדעתי הוא פשוט מגניב. לא יכול שלא להתלהב כאשר רואה להקה בשמיים.

תרימו ראש. תסתכלו מעבר למובן מאליו. 

נסענו לטייל בכרמל. היה ממש כיף ומומלץ, זו עונה נהדרת לטיולים 😊

בדרך אשתי התכתבה עם הפרטנר שלה. זה בסדר, אנחנו (כזכור) במערכת יחסים פתוחה ומאפשרת. אנחנו לא משתפים בפרטים מה כל אחד עושה אבל אין בנינו סודות. 

הגענו לתצפית עם נוף יפה. אחרי שצילמנו תמונות משותפות ועוד עם הצעיר שלנו, אמרתי שאני הולך לצל. עשיתי את זה כדי לתת לה מרחב פרטי לזמן מה כדי שתוכל לצלם תמונה לפרטנר שלה. היה לי חשוב לתת לה את המרחב הזה.

לפעמים יחסים טובים נמדדים במרחב שאתה נותן לצד השני. זה מרחב הצמיחה. זה מרחב הפרגון. כאשר למדנו לחיות כך, שנינו זכינו בקשר חזק וטוב. ושנינו זכינו ביכולת להתנסות, להתחדש לצמוח ולהסתקרן גם במערכות יחסים אחרות.

שתי נשים ששוחחתי איתן לאחרונה אמרו לי שזה נשמע כאילו אני מאוהב באשתי. אחת טענה שזה לא משאיר מקום למישהי נוספת להיות במערכת יחסים איתי. אני לא מסכים. דווקא האהבה שלי לאשתי יצרה את המרחב הזה שבו אני יכול לתת גם למישהי נוספת. לכן אנחנו גם מגדירים את עצמנו במערכת פתוחה ומאפשרת ולא פולי. כתבתי על זה בעבר. 

אני מרגיש שיש לי את המרחב הזה, המרחב להכניס מישהי לתוך חיי. 

הגעתי לתובנה על עצמי - אני מבלבל, אני לא מתאים לאף "קופסא". וזה בסדר. אני חוקר, שואל את עצמי שאלות ובודק האם מה שהיה לי נעים ומתאים בעבר עדיין כך ואולי מה שלא משך אותי בעבר פתאום כן.

מי אני? מה אני? מה? (חובבי "הגשש החיוור", 2 נקודות אם זיהיתם את הרפרנס 😜).

אני חושב שזו לא חולשה אלא דווקא חוזקה. אבל מבין למה עלול לבלבל אחרים/ואת. מבין למה קל יותר להבין מי שמגדיר את עצמו ב"קופסא" כלשהי, וזה סופר לגיטימי. אבל לי לא ככ מתאים כרגע. נחמד לי להיות זיקית. זיקית מחליפה צבעים אבל עדיין נשארת זיקית. הערכים שלי (כבוד, אנושיות, רגש ולאינטימיות) יהיו זהים בכל סיטואציה, רק בצבעים אחרים. 

מה מתאים לי? כנות, סקרנות, חדוות הגילוי. להתנסות, להיות פתוח. לפעמים דווקא המסע הוא המטרה.