גילוי עצמי

בקיץ הקודם סגרתי את הפה. מעשית. מה הכוונה? במשך חודשים לא אכלתי שום דבר מתוק, ומי שמכיר אותי יודע שזה היה לי קשה. לא גלידה, לא שוקולד וכד׳. עברתי לאוכל בריא וכשכולם אכלו צ׳יפס עם ההמבורגר ישבתי והסתכלתי עליהם, לא בקנאה או רעב אלא בהנאה מהנאתם. בערבים הייתי עושה הליכות בעליות וירידות של הישוב. והקילוגרמים ירדו. שולטת מדהימה לקחה אותי יד ביד ועזרה והדריכה אותי בתהליך. החזקתי מעמד כך את הסגרים של השנה שעברה. אבל חשבתי שבקיץ, בחופש הגדול, אחזור לדרך הטובה. טעיתי.היה קיץ נוראי. הכניסה לבית החדש התעכבה והסדר יום שלי היה תלוי בקבלנים ובנאים והשתנה כל יום. זה חרפן אותי, בתור אדם שחייב וודאות. ציפיות לסיום פרוייקטים התמוססו בלחות של אוגוסט. ואני שונא את הלחות של אוגוסט. אז פתחתי את הפה. אכלתי. בעיקר בלילות אכלתי את התסכולים שלי יחד עם מה שהיה בבית (למזלי אנחנו לא בית של מליון חטיפים ושוקולדים, אבל תמיד יש משהו). ועכשיו יש לי משקולת, שאני יודע שאני צריך להוריד אבל לא מצליח לאסוף את עצמי להתחיל להוריד. לפני שנה הייתי מסתכל במראה ורואה איש רזה שמנסה לצאת, אבל הפעם הוא עדיין מתחבא. ואולי עם המעבר לבית החדש האיש הרזה יתחיל לבעוט. בנתיים, יש לי בעיקר משקולות. 

הכל סוטה 😉

אחד הדברים שאני הכי רוצה להתנסות בהם זה מומיפיקציה. 

ראשית, למרות שכתבתי שאני רוצה להתנסות בכך, למען האמת כבר היתה לי התנסות אחת. לפני שנתיים הייתי שבוע בניו-יורק והתארחתי אצל שולט עם דאנג׳ן במרתף (אשכרה כמו בסרטים. אומנם הוא היה גיי אך הוחלט מראש שמשחקים יהיו ללא יחסי מין וכד׳). בימים הייתי מטייל בעיר ובערבים היינו עוסקים בבונדג׳ במרתף שלו. בלילה האחרון שלי הוא שאל אותי "מה יש כאן שעוד לא התנסית בו ותרצה?". מייד הצבעתי על שק השינה שלו. אה-מה-מה..... מרוב עייפות בערך 5 דקות אחרי שהסתיימה הקשירה נרדמתי בפנים. 😅. אז כן, נשארתי עם רעב להתנסות אמיתית וארוכה.

למה זה בכלל מעניין? מה מושך בכך? כפי שכבר כתבתי בעבר, בדסמ נותן לי אפשרות לשקט, להיות עם עצמי. שקט זה אחד הדברים שהכי חסרים לי ביומיום (עבודה, משפחה, ואטסאפ וכד׳). לא סתם אני אוהב את השקט של בלילה. גם כאשר אני משרת, המיקוד שלי הוא מאוד פנימי ומרוכז. כל רעשי הרקע נעלמים. זו מדיטציה. מומיפיקציה היא התמצית של זה. אין אפשרות לזוז. אין אפשרות להסחת דעת. זה רק אתה, עם השקט והמחשבות שלך. זו ההתמודדות האולטימטיבית. 

תנו לי להיות ככה. בשקט. אני רק צריך שתשגיחו מהצד שהכל בסדר ותאפשרו לי להתמודד לחוות את השקט.

כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שההיסטוריה לא מכירה את המושג "לעולם לא". פעם חשבו שברה"מ וארה"ב יהיו אויבות לנצח. אמרו אין סיכוי שגרמני, בריטי וצרפתי לא ירצו להרוג אחד את השני. אין סיכוי שקטולים ופרוטסטנטים לא ירצחו באירלנד או ששחור יהיה ראש ממשלה בדרום אפריקה. אין סיכוי, אף פעם לא יקרה!

לנשים לעולם לא תהיה זכות הצבעה. או שיהיו טייסות. אין סיכוי גם שלהיות להטב יחשב נורמלי, שטראנס יהיה/תהיה כוכבת תרבות . אין, לא יקרה אף פעם!

אבל קרה, קורה ויקרה. כי ההסטוריה לא מכירה את המושג "לעולם לא". 

ומה לגבי בדסמ? אחרי מהפכת הלהטב וקבלת הטראנסים (כן, ברור לי שזה עוד לא מושלם), לדעתי זו תהיה המהפיכה הבאה. זה יקרה, זה חייב לקרות. בהתחלה אמן מסויים יתחיל לגלות שהוא נשלט, וזה יעשה סדק בחומה. כאשר יש סדקים הם נוטים להתרחב. האמיצים יובילו את מהפיכת הקבלה וההבנה החברתית. 

כבר עכשיו המדיה מתעניינת כל הזמן בבדסמ. ואומנם הייצוג של בדסמ במדיה כרגע הוא לרוב מעוות, זה סדק. וסדקים מתרחבים. עוד 2-3 סדרות בנטפליקס, כמה ספרים וזה יגיע. יהיה פסטיבל סרטים בדסמים (למה לא? כמו שיש פסטיבל סרטי להטב שאינם סרטי פורנו). פעם גם חשבו שלהיות גיי זה רק סקס, המחשבה לגבי בדסמ גם תשתנה.

זה יקרה, זה חייב לקרות.

אני בהחלט רואה עוד 20-30 שנה אנשים הולכים עם קולר ברחובות. כן, למה לא? לפני 30 שנה מישהו חשב ששני גברים יוכלו להתנשק בפומבי? דברים משתנים, ההבנה והקבלה החברתית תשתנה. 

זה ייקח זמן, צריך סבלנות. חלקנו כבר לא יהנו מפירות המהפיכה, בדיוק כמו שלהטבים מבוגרים מסתכלים על מה שקורה היום במובן הזה. אנו דור המאבק והשינוי. והשינוי יקרה. הוא חייב לקרות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. 

אני חושב שהדבר הכי קשה לי זו הבדידות. שלא יובן לא נכון - אני לא בודד. אני מאוד מוערך בעבודה ויש לי צוות מדהים שאנחנו מדברים וצוחקים גם מחוץ לשעות העבודה. ויש לי משפחה שאוהבת אותי ואני אותם.

הכוונה לבדידות של הנפש. לדבר עם מישהו/י שמבין אותי לעומק. יודעים מה, אתפשר על מישהו/י שסתם כיף לדבר איתו/ה על בדסמ. על הרצונות, האהבות וגם סתם לפרוק, כי לפעמים צריך סתם לפרוק ושיקשיבו לך בלי אינטרס או שיפוט. 

הבעיה היא שב99% מהשיחות כאן יש אינטרס, לפחות כך זה נדמה. ולך תשכנע מישהו/י שאתה באמת רוצה רק לדבר, כמו שני חברים/ות שמדברים בחדר. על השאיפות, החששות, הרצונות וכד׳, אבל ללא רצון לקשר הדדי. סתם bff סטייל בדסמ.

כי לפעמים אני ממש צריך את זה. רק לדבר עם מישהו/י. ואני מציע גם את עצמי - אם את/ה צריכים לדבר, אוזן קשבת, עצה או סתם לפרוק. אני כאן. בלי מניפולציות או אג׳נדה נסתרת. מוזמנים/ות לדבר איתי. 

אגו זה דבר מסוכן. חלק ניכר מהטעויות שעשיתי היו כי חשבתי דרך האגו שלי. כי אני גבר, אשכנזי ויש לי עבודה מובטחת. מי יכול עלי? 

אבל אגו זה דבר מסוכן. הוא מסווה ומטשטש את הגרעין שלך, של איזו אמת גדולה שאתה רוצה לברוח ממנה. 

השבוע עמדתי בראש 2 ארועים גדולים. הובלתי את הצוות שלי, תוך עבודת צוות, להישגים מרשימים. הרבה אנשים ראו ושמעו אותי. קיבלתי מחמאות ותשבוחות. 

בחמישי בערב, בסוף הארועים, מצאתי את עצמי בחדר לבד במקום העבודה. בחוץ היה חשוך ושקט. לפני רגע ראו אותי עשרות אנשים, ותוך 5 שניות הייתי לבד. בפער הזה היתה אמת גדולה. 

כל תא בגוף שלי זעק - הנה. הנה הזיוף יוצא לאור. אתה צריך עכשיו משהו שיחזיר אותך למציאות, לאמת. לנקות את השקר. כי זה אתה, לא אותו אגו מנופח לפני דקה, אלא אדם שצריך לשרת אחרים. כי זה אתה, זה מה שעושה לך טוב באמת. לתת מבלי לקבל. לכווץ את האגו, להעלים אותו. פוף.

לא יכול להיות לך אגו כאשר אתה משפשף אסלה. 

יש לי אופי מרצה.

לתובנה הזו הגעתי דרך טיפול שעברתי לפני כשנתיים. הלכתי לטיפול בעקבות שנה קשה שעברתי בעקבות מוות במשפחה. זו היתה מאתגרת, שוחקת ומעייפת מאוד. באותו הקיץ, כחודשיים אחרי אותו מוות, כאשר התחיל החופש הגדול הגוף שלי קרס ובמשך החופש הייתי בתפקוד נמוך מאוד. בתחילת שנת הלימודים החלטתי ללכת לטיפול.

הטיפול לא נגע כלל לבדס"מ, ולמען האמת כל נושא המיניות שלי כמעט ולא עלתה שם. דיברנו על המשפחה, העבר וההווה שלי, העבודה והבית. על הזכרונות הטובים והפחות טובים, על כל הנקודות והמקומות בהם הייתי ועברתי. כל הדברים הללו גרמו לי להבין משהו מאוד עמוק - יש לי אופי מרצה. זה חוט השני אשר עובר ומקשר בין לא מעט מהדברים, החוויות, הזכרונות והמעשים שלי, בעבר ובהווה. לכן גם לקחתי על עצמי את התפקידים הקשים ביותר בחלוקת התפקידים המשפחתית בניהול המשבר, אשר סופו המוות שחווינו. אבל זה לא היה משהו נקודתי, הבנתי שלאורך כל החיים שלי פעלתי לפי הקוד הזה - לרצות אחרים, לקחת על עצמי דברים שאני חושב שיהיו קשים מידי למישהו אחר שחשוב לי.

ההבנה הזו, שאתה אדם שבמהות שלו אוהב לרצות אחרים, יכולה להיות מבהילה. היא אכן הבהילה בהתחלה. מה זה אומר עלי? שאני חלש? שאין לי אופי?

לקח לי זמן להשלים עם זה, שזה חלק מהותי ממני. זה הקוד שלי, הDNA שלי. לקח לי זמן להבין איך מרכיבים את המשפקיים הללו, במודע. להבין מדוע אני בוחר או פועל בצורה מסויימת בסיטואציות כאלו או אחרות. לקח לי זמן להשלים ולחבק את זה. להבין שזה הגרעין שלי, מי שאני ואין לי דרך לברוח מזה. הניסיונות הללו רק שחקו אותי ובזבזו לי אנרגיה. 

יש לי אופי מרצה. טוב לי שאחרים שמחים כאשר אני עוזר להם, לוקח מהם את המעמסה. אני אוהב לתת מעצמי לאחרים, עד כמה שיכול ומעבר. קשה לי מאוד עם המחשבה שמישהו כועס עלי, או עלול לכעוס עלי או שמעשה שעשיתי עלול לפגוע במישהו. אני מוכן לעבוד קשה כדי שהאחריות שיש לי כלפי אחרים לא תיפול.

התמורה שלי היא הידיעה שהקלתי על מישהו. שהצליח בגלל שעבדתי עבורו. שעשיתי עבודה טובה ומלאה.

ריציתי. הגרעין שלי התמלא. 

הקדמה חשובה: כמובן שכל דבר אשר נכתב כאן צריך להעשות דרך SSC - safe sane and consensual, או בעברית: בטוח, שפוי ובהסכמה.

מהן משמעת וצייתנות? הנחת הבסיס של משמעת היא שלאדם מסוים יש את התובנות הנכונות מה לבצע, כיצד ומי משימה מסויימת. בישראל, כאשר חושבים על משמעת ההקשר הראשון הוא ההקשר הצבאי. בתותחנים היתה לנו ססמא – זה מתחיל בשרוך פתוח בנעליים ונגמר בout  (פספוס המטרה של ההפגזה) של 5 ק"מ. כלומר, מי שמפשל בדברים הקטנים יפשל גם בדברים הגדולים, ולכן גם אם אתה לא מבין למה זה כ"כ חשוב לשרוך נעלים כמו שצריך, יש לבצע זאת כי זה מכניס אותך למיינד סט מסויים.
כמובן שהמשמעת הטובה ביותר היא משמעת אשר נובעת מתוך הבנה והפנמה, ולא מתוך פחד לקבל ריתוק (או כלא צבאי על out  של 5 ק"מ). בתעודת ההוראה קראתי פעם מאמר על בית ספר בארה"ב אשר בו המנהלת קבעה חוק אחד בלבד: אסור לרוץ במסדרונות בהפסקה. בהתחלה זה נשמע מטופש לחלוטין, אך במחשבה שניה הבנתי שיש לכך רבדים רבים, התלמיד חייב להפנים שיש עוד תלמידים, שהוא עלול לפגוע בהם או בעצמו, שריצה במסדרון עלולה ליצור בהלה או פגיעה ברכוש וכד'. וכן, גם להכיר בכך שיש מישהי, המנהלת, שיש לה סמכות לקבוע חוקים. לא בגלל שהיא "מבוגרת" אלא בגלל שיש לה שיקול דעת נכון וכולל, וצריך לפעול לפי שיקול הדעת הזה. אני בטוח שבית הספר הזה היה עם בעיות משמעת נמוכות מאוד.

לסיכום, כאמור, המשמעת תלויה בהפנמה שלאדם מסויים יש את שיקול הדעת הנכון ולכן יש לפעול לפיו. קל וחומר בהקשר הבדס"מי.  

ומה זו צייתנות? צייתנות זו הפעולה עצמה, אשר מתבצעת מתוך המשמעת (קרי: מה, איך ומתי, כפי שקבע/ה בעל/ת הסמכות). אני אוהב את המשפט באנגלית: you say jump, I ask how high.  אי ציות הוא בעצם קריאת תיגר על סמכותו/ה של בעל השליטה ועל נכונות תובנותיו/ה.

 ברמה האישית, אי עמידה שפקודות של המלכה אשר שולטת עלי  גורמות לי לאכזבה אישית גדולה. אני יודע והפנמתי שהמלכה אשר שולטת עלי רוצה את טובתי, יש לה כיוון עבורי ומטרות ברורות. ההחלטות שלה הן לטובתי, על מנת שאוכל לשרת אותה בצורה הטובה ביותר. אני רוצה להיות טוב יותר, כדי שאוכל לשרת אותה בצורה המיטבית. ולכן, כאשר היא קובעת לי שעת שינה, אימון כושר או דד ליין כדאי להתייעץ עם מומחה בנוגע לתזונה שלי, עלי לבצע זאת. כי היא קבעה, כי היא יודעת שזה מה שצריך לעשות, כי זה לטובתי וכך גם לטובתה. ואני צריך להיות ממושמע, ואני צריך לציית ואני צריך להבין שלולא החלטות אלו חיי יהיו ללא מסלול טוב ונכון. ולכן כאשר אני לא מציית אני פוגע בעצמי וכך בה, עקב פגיעה במיטביות השירות שאני יכול לספק.

אני רוצה להיות טוב יותר, עבורך ולשימושך, מלכתי. תודה שאת לא מוותרת ולא מתפשרת.

"מלכתי, לא אוכל להגיע מחר כי לא קיבלתי רכב מהסידור". 

אמיתי. 

אם אני אגיד שאני ג׳ירפה, האם זה הופך אותי לג׳ירפה?

אם אני אומר שאני שולט/נשלט, האם זה הופך אותי לשולט/נשלט?

אני חושב שכ90% מהגברים בכלוב לא באמת שולטים או נשלטים אלא אוהבים מין בצורה מסויימת (במקרה הטוב) או סתם שוביניסטים שמנצלים נשים למען הסיפוק שלהם, בין אם שולטים או נשלטים (במקרה הרע). בשני המקרים, האישה היא אובייקט על מנת לספק את הצרכים של הגבר. 

הגעתי למסקנה הזו מקריאה של לא מעט חומרים כאן, ולאחר שיחותי עם שולטות. לא פעם אני נשאל, בתדהמה מסויימת אשר מהולה בחוסר אמונה, איך זה שאני לא דורש כלום תמורת זה שאצחצח את ביתה של שולטת. אני מניח שהשואל חושב שלאחר מכן אני "מענג את עצמי" על כך. וובכן, זה ממש לא הקטע שלי. יתר על כן אני חושב שנשלט שעושה כך הופך לשולט בעצמו כי הפך את השולטת לאובייקט. אני לא טוען שאסור לנשלט/עבד לענג את עצמו, רק שהדבר צריך להעשות בתנאים ובדרך שהשולטת רואה לנכון.

לא מזמן שאלה אותי שולטת "אכפת לך איך אני נראית?". עניתי לה שדי הופתעתי מהשאלה ותהיתי מדוע בכלל היה אכפת לה אם זה משנה לי. "פשוט תמיד נשלטים שואלים אותי את זה ולפי זה מסננים". נו באמת, הם לא נשלטים אלא רואים בבדס"מ סוג של טינדר. כמו בזוגיות אמיתית, כדאי שהנשלט יתמקד בעיקר ולא בטפל. כן, ברור שצריך להיות גם "קליק", אבל במיוחד מי שמגדיר את עצמו כעבד שירות לא אמור לשים את צרכיו בראש.

לסיכום, המלצה: כנסו לfetlife. הקריאה בfetlife עזרה לי להבין את ההבדל בין מין לסגנון חיים (life style) ובין סיפוק מיני לבין אקט ערכי.