יוצא לאור

שנה טובה לכולם. לאלה שלמעלה, למטה, מימין ומשמאל. ובמיוחד לקוראי הנאמנים.

מקווה שתהנו (גם) מלקרוא אותי בשנה הבאה :-) 

לסיפור הזה קיבלתי השראה משיטוטים בבלוגים ופרופילים שונים. הוא לא מכוון לאף אחד או אחת באופן ספציפי. כל קשר בין הסיפור למציאות, מקרי בהחלט.

השנים חלפו, כיפה אדומה גדלה והפכה לאישה.

השנים הרבות בהן חיה בבית אימה בקצה היער כשהיא מקבלת הוראות מבוקר עד ערב, נתנו את אותותיהן. כיפה אדומה לא הכירה שום דבר אחר.

"תחלבי את הפרות"

"לכי לטפל בגינה"

"קחי את סלסלת האוכל לסבתא"

"תקרצפי את הרצפה"

"תכיני לי לאכול"

כיפה אדומה אהבה מאוד את אמא שלה, אהבה לרצות את האם. ליבה התמלא בשמחה וסיפוק בכל פעם שהשלימה משימה וחשה בשביעות הרצון של האם.

"אמא דואגת שתמיד אהיה עסוקה ולא אשתעמם" היתה חושבת בינה לבין עצמה. "אני לא מבינה איך ולמה אבא ברח ממנה" היא המשיכה לתהות.

"אני בטוחה שאם אבא היה נשאר איתנו, גם הוא לא היה משתעמם לרגע" חשבה לעצמה בתמימות.

בלילות, כיפה אדומה כבר חלמה על קשר זוגי. היא השתוקקה לדמות גברית בחייה.

"אני רוצה גבר שאוכל להעריץ אותו, שיקשיב לי, שידאג לי, שארגיש בטוחה בזרועותיו, שיבין אותי, שירגש אותי, שיקח אותי לגבהים ומקומות בהם לא הייתי מעולם". המחשבה על גבר שכזה גרמה לרטיבות גדולה בין רגליה.

"אני רוצה גבר סמכותי שידע לדרוש ממני ולתת לי הוראות, ממש כמו אמא.. אבל יותר. שלא יהיה לי משעמם בחיים איתו. זה מה שהכי נכון בשבילי" חשבה לעצמה עד שנרדמה. כשישנה, חלמה חלומות קסומים ומרטיבים על קשר עם גבר סמכותי ששולט בה בחום.

בבוקר אביבי של יום שבת, לקחה כיפה אדומה את הטאבלט שלה, ארזה אותו בסלסילה עם קצת אוכל ויצאה לטייל ביער.

היא כה התמוגגה מהנוף ומניחוח הפריחה והלבלוב עד שלא שמה לב כמה התרחקה מביתה. רק כאשר הגיעה אל קרחת היער (זה היה יער מזרח תיכוני) הבחינה בדרך הארוכה שעברה.

"הו, מוטב כי אשב לי לאכול מהסלסילה מלאת המטעמים אשר ארזתי לי, אנוח מעט ואחזור הביתה" חשבה לעצמה כיפה אדומה, וכך עשתה.

לאחר שסיימה לאכול, שלפה את הטאבלט שלה והחליטה לחפש לה אתר הכרויות בו תמצא גבר כלבבה בזמן שהיא נחה.

"גבר סמכותי הוראות ריגוש" היו מילות המפתח שהזינה למנוע החיפוש. 3 שניות מאוחר יותר, כבר היתה באתר בדס"מ.

כמו משום מקום, הופיע לפתע זאביק מולה. הוא מאוד שמח לראותה באותו יום מפני שהוא היה חרמן מאוד.

"הי כיפה, מה שלומח כפרה?" {הסיפור נטול סטיגמות, אבל זאביק דיבר בח'}

"שלומי מצוין" ענתה כיפה אדומה תוך שהיא מנסה להסתיר את הטאבלט.

זאביק חטף את הטאבלט מידיה והציץ במסך.

"מה זה כיפה כפרה? את מחפשת שולט?"

"אמממ.... כן" ענתה כיפה "אתה מכיר את סיפור חיי, אני אוהבת גברים שולטים, אני אוהבת להישלט" הוסיפה.

"יש לך מזל גדול, נשמה" אמר לה זאביק. "במקרה את נמצאת מול השולט מספר אחת ביער הידוע בכינוי מאסטר זאביק השולט האחזרי" {הסיפור נטול סטיגמות - זה לא אני, זה הוא 😄 }

"אתה? מאסטר זאביק?" שאלה

"נחון, מאיפה את יודעת את זה?"

"הרגע סיפרת לי" ענתה כיפה בהכנעה.

"את רוצה להיות הנשלטת שלי?" שאל זאביק במתק שפתיים.

"אתה תשמור על גופי ונפשי? תדאג לי? תרגש אותי?" שאלה כיפה אדומה בתמימות.

"בטח, בטח, אני השולט מספר אחת. אני השולט הכי הטוב כפרה. למה את חושבת קוראים לי מאסטר זאביק השולט האחזרי?" הבטיח זאביק.

"כן, אני רוצה להיות הנשלטת שלך, בבקשה תסכים להיות השולט שלי" פנתה אליו כיפה אדומה בתחינה.

ליבה של כיפה עלץ בקירבה, היא התרגשה ושמחה מאוד על מזלה הטוב שכ"כ מהר זימן לה את אשר חפץ ליבה.

"תתפשטי" פקד עליה זאביק, וכיפה התפשטה.

"על ארבע, כלבה" נבח עליה זאביק, והיא צייתה.

זאביק תלש מספר ענפים משיח קרוב והחל להצליף בכח בכל גופה של כיפה, כיאה לשולט אכזר.

"איי, זה ממש כואב" יללה כיפה אדומה. זאביק שהיה שיכור מתחושת הכח לא שמע אותה כלל וכלל.

כיפה אדומה פחדה לזוז, פחדה לאכזב את השולט שזה עתה השיגה כדי שלא ינטוש אותה. הוא הרי הבטיח שידאג לה.

רק לאחר שכל גופה הפך אדום וזאביק קצת התעייף. הוא חדל להצליף בה והחל לזיין אותה.

לאחר שגמר, יצא ממנה והחדיר את איברו לפיה.

"תמצצי, שיצא נקי". פקד עליה, אבל כיפה כבר לא שמעה אותו. היא התעלפה והשתטחה שדודה על הארץ. היא כבר לא היתה בהכרה.

שלושה ימים מאוחר יותר, כיפה התעוררה בחדר לבן. על מיטה עם סדין לבן, מהחלון הסמוך נשקף נוף פסטורלי של אחו יפהפה.

אימה וסבתה שישבו לצד מיטתה הבחינו בהתעוררות.

"איזה יופי, את בסדר. הרופאים הצליחו להציל אותך" הן צהלו.

אבל כיפה אדומה לא היתה לגמרי בסדר. היא כבר לא היתה כקודם, משהו נשבר בתוכה. משהו שהרופאים לא יוכלו לתקן.

זה נחמד למצוא מלוכה כשמחפשים אתונות. יכול להיות קצת פחות נחמד למצוא זאבים כשמחפשים אריות.

השישי כבר נושק לשבת, והשלווה כבר נפרשת. אם עקבתם, אתם כבר יודעים כמה אני אוהב את השעות האלה ואת השלווה :)

וכשכל כך רגוע ונעים, השירים היפים שמתנגנים ברקע, נשמעים פתאום הרבה יותר יפים.

Catch the blue train, to places never been before.
Look for me, somewhere down the crazy river. Somewhere down the crazy river.
Catch the blue train, all the way to Kokomo.
You can find me, somewhere down the crazy river. Somewhere down the crazy river

לפעמים זה כל כך כיף לקחת את הרכבת למקומות בהם לא היינו מעולם.

שבת נפלאה לכולם :)

שיר שמזכיר לי ימים של פעם. ימים של קשר קרוב שגרם לה לפחד.

תמיד לימדו אותה שכשיש משהו טוב, הוא לא יכול להימשך. זה חייב להתקלקל או להסתיים.

כוויות מהעבר, הטביעו את הציפיה והחשש מכוויות בעתיד. אז תמיד היה חשש ברקע.

היא פחדה, ניסתה להילחם בהיקשרות הרגשית העמוקה אלי, פחדה מעצמה.

אותי הפחיד הפחד שלה - אתה לא יכול באמת לסמוך ב100% על מישהי שמנסה להתנתק מימך בגלל הפחד הטבוע בה. זה קשה שבעתיים כשגם אתה נקשר.

קצת מעוות, אבל החיים לוקחים אנשים לכל מיני מקומות שהם לא תמיד נעימים, זו לא היתה אשמתה.

וכשהייתי מחבק אותה, רק אז היא היתה נרגעת... עד הפעם הבאה.

But it's so so very different when we're together
And I'm so so much calmer; I feel better
Cause the stars already crossed our paths forever
And the sooner that you realize it the better
And then I'll be with you and I won't scare myself
And I'll know what to do and I won't scare myself
And my thoughts will run and I won't scare myself
And I'll think of you and I won't scare myself

"מה אתה מוצא בבדס"מ הזה? אתה לא טיפוס אלים או ברוטאלי, אתה נשמה טובה ואבא מדהים, זה פשוט לא מסתדר לי".

"תודה, אני לא בטוח שאני יודע מאיפה להתחיל להסביר לך.. זה מאוד מורכב" אני מפטיר בתשובה ותוהה ביני לבין עצמי אם קיים אולי מדריך בסגנון "50 דרכים להיפטר מהכנות שלך" בנמצא.

לא, אני לא אוהב להכנס לשיחות האלה. זה לא שאני לא יודע להסביר את עצמי. אני בטוח שמי שקרא בבלוג והפרופיל שלי הבין שאין לי בעיות התנסחות או הסברה. אדרבא, ההיפך הוא הנכון.

הבעיה היא אחרת - איך מסבירים לונילית שהבדס"מ הוא עולם ומלואו, אלימות, ברוטאליות, מכות ועינויי אינקווזיציה אינן דרכי ואינן מהות הבדס"מ בעיניי.

ברור לי שהיא שואלת שאלה רטורית, יש לה כבר דיעה מוצקה ומגובשת על הבדס"מ. היא לא תיתן לאף אחד ליצור סדקים ובקעים בחומה המקיפה את התמונה שהיא ציירה. יש לה דיעות מוצקות על כל דבר כמעט, במיוחד על גברים.

קשה לשנות את הדיעות שלה, אבל נראה שדעתה עלי.. עומדת להשתנות :)

אז אני שותק וחושב לעצמי.. כדאי בכלל להסביר? יש טעם? ואם כן, איך אני יכול להסביר לה?

איך אני יכול להסביר לה ששליטה זה לא רק פיסי. שלהוריד אשה על ארבע, להורות לה מה לעשות, לחבוט בישבנה, לסטור על פניה או שדיה מעצים ומשחרר? איך מסבירים כמה הנאה יכולה אשה להפיק מהתחושה של הענקת עצמה לגבר שלה, השולט שלה?

איך מסבירים שחיוך של שביעות רצון על פני השולט, ליטוף או נשיקה ממנו יכולים לגרום לתחושת התעלות שמיימית?

איך מסבירים שהידיעה שאתה כל היום במחשבתה של הנשלטת, שולח רטט וריגוש מבלי לגעת. גורמת לך להרגיש כ"כ נפלא?

איך מסבירים שהידיעה שהקול שלך מחלחל בכל נים ונים בגופה ומעביר בה זרמים, גורם לך להרגיש כ"כ טוב?

איך מסבירים את המשאלה הזו, כשאתה בתוכה, שאתה רוצה זין באורך של מטר - שכאילו יגיע עד הנשמה?

איך מסבירים שכל ההענקה הזו לצד השני, עושה כ"כ טוב עוד לפני שבכלל מקבלים בחזרה?

איך אפשר להסביר את התחושה הזו, שאתה יודע שמישהי כמהה אליך כשולט וזה פשוט ממלא אותך בתחושות שאין כמותן?

איך מסבירים כמה זה כיף להתכרבל יחד בדיעבד כשהנשלטת בחיקך ויש כמו הילה של שלמות ושלווה שאופפת אתכם?

איך מסבירים כמה עוצמה והתמסרות יש בבליעה של הנשלטת את אדונה אל תוכה בקבלה והכנעה?

איך מסבירים את העונג שבסחיטת עונג מהאשה הנשלטת?

איך מסבירים שבעצם, אי אפשר באמת להסביר?

יש עוד כ"כ הרבה להסביר אך נדמה שיש דברים שגם מיליון מילים לא ישכילו לתאר באופן שמתקרב למקור.

אז אני מחייך חיוך קטן של התנצלות ואומר "זה פשוט מורכב, אני לא יודע להסביר"

והיא שותקת, מרוצה שחסכתי ממנה את הקרב כנגד ביקוע החומה וקצת מאוכזבת שקטעתי את הקרב המיותר הזה בטרם החל.

אני בטוח שהיא התאכזבה מעוד משהו.. אבל אני לא בטוח שאני יודע מאיפה להתחיל להסביר לכם את זה :)

אני חושב שזה היה לפני כשנה, באמצע שיחה עם ידידה קרובה על אתרי הכרויות וקשרים, פתאום נוכחתי לדעת שהקשרים היותר ממושכים ומוצלחים היו דווקא הקשרים שהתחילו בפנייה של הצד השני אלי ולא בפנייה שלי אליו.

מעניין.. כאילו היקום פועל בדרכו ואומר לי שלא משנה מה וכמה אני אעשה, הוא כבר ידאג לזמן לי את האדם הנכון בזמן הנכון, בלי לשאול אותי :)

תכל'ס, הוא הוכיח את עצמו בתחומים אחרים בחיי, אז למה שלא אסמוך עליו? אין באמת סיבה לא לסמוך עליו, הוא בהחלט הוכיח את עצמו.

לא משנה מי יפנה ראשון [סטטיסטית, עדיף שאת 😄 ]- אני אחפש ואחכה גם יחד בסבלנות :)

חזרתי גמור מהמשרד, מקלחת, קפה, הצצה בכלוב והופ. נתקלתי בכמה פרסומים על יאוש ותסכול מאי מציאת הקשר הרצוי שפורסמו פה בכלוב. בהחלט לא נעים, אפילו מוריד קצת את מצב הרוח :(

עברתי להציץ בפייסבוק, מיד נתקלתי בפוסט של קובי אוז שסיפר על לידת האלבום הראשון של להקת טיפקס "שביל קליפות הגרעינים". שם של שיר שלא זיהיתי לקח אותי לחפש אותו ביוטיוב.

וואוו, שנים שלא שמעתי את השיר הזה. הקצב סחף אותי בשניות למצב רוח מרומם מקסימלי. הלכתי להכין עוד קפה, הפעם בריקוד שמח :)

מעניין שממה שאני מצליח להבין, השיר מדבר על גורל - אולי באמת מישהו או משהו מנסה להעביר לי מסר? :)

תענוג להתחיל את הסופ"ש עם כזה מצב רוח נפלא והשיר הזה בלופ :)

סופ"ש נפלא

אוהב את השיר הזה. גם את הקצב, גם את המילים וגם את המשמעויות הרבות.

תמיד יש בנו רעב כלשהו, תחושת רעב להמון דברים שמקננת בתוכנו, מניעה אותנו להשביע את הרעב.. הרצון, הצורך..

לפעמים אנחנו יודעים בדיוק אל מה אנו רעבים.

לפעמים, אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים אל מה אנו רעבים.

לפעמים, לא ברור מה בדיוק אנחנו רוצים להשיג, לאן או אל מה אנחנו רוצים להגיע בדיוק.

קמתי הבוקר (יותר נכון בצהריים אחרי מפגש אל תוך השעות הקטנות) עם רעב גדול.

רעב בידיים - לגעת, לחבוט, לצבוט, להכאיב, ללטף, לסחוט אנקות.

רעב בנשמה - לתחושת השליטה.

רעב בזין - להיבלע בשקיקה ותאווה.

רעב באזניים ובעיניים - לשמוע ולראות את ההתמסרות

רעב בבטן - בא לי, אבל ממש ממש בא לי.. פלאפל - מזמן לא הכנתי. הייתי מכין אם היה מקום פתוח לקנות פטרוזיליה וכוסברה.

אני רעב..

מישהי רוצה להתארח לארוחה וסרט בדסמ"י? ;-)

משפט יפה שנתקלתי בו היום - ״אי אפשר לזרז את פריחת עצי הדובדבן, אותה רק הסתיו מביא״

אהבתי!

קצת אחרי שהצטרפתי לכלוב והתחלתי לכתוב בבלוג, זכיתי לשלל שורות אדומות שבירכו אותי על הצטרפותי והחמיאו לי על כתיבתי.

יש לציין שזו הייתה קבלת פנים הרבה יותר חמה מזו שציפיתי לה.

בין המברכות, גיששה מישהי ושאלה אותי "היכן אתה נמצא בחיים האלה?"

עניתי לה שאם להיות אובייקטיבי, הדרך הכי פשוטה להגיד היכן אני נמצא בחיים האלה תהיה לומר שאני בסוג של מסע חיפוש. ברור לי שמתישהו אמצא מישהי שפשוט.. תגרום לי להפסיק לחפש.

אני חושב שזו התשובה הכי טובה וכנה שיכלתי לתת אז.

היום, כשאני חושב על זה. אני יכול לומר בשיא הכנות, שאני עדיין באותו מקום.

אני לא כותב זאת ממקום שלילי, לא בטרוניה, לא בצער, לא בחוסר ולא בתחושת החמצה. דווקא טוב לי בחיי. אני נהנה משלווה ונחת.

אני כן מתגעגע לאינטימיות, אפילו מאוד. יודע שהזנחתי זאת בחודשים האחרונים בגלל עיסוקים רבים שלא הותירו לי ממש זמן.

ועדיין.. עדיין מחפש את החיבור העמוק הזה בין שניים. כי שם מתחילים הדברים הכי יפים :)

אני יודע שאני אמצא :)