יוצא לאור

כנראה שזהו, תמו ימי הפורענות. מורות כבר לא יכולות לבקש מאף אחד\אחת לשטוף להן את הכוס והן תצטרכנה לעשות זאת בעצמן.

עמכם הסליחה.

ב 3 השנים האחרונות, הייתי כאן לפרקים, אבל לא ממש הייתי כאן (עד שחזרתי והזהבתי לאחרונה).

מרגיש שהרמה פה ירדה באופן מורגש.

כאילו עכשיו יותר מוצף כאן ברדידות

*. ילדות שרוטות שבוער בהן הצורך לתשומת לב.

*. מבוגרות יותר שעפות על עצמן ומפציצות בתמונות כדי לקבל תשומת לב ויחס

*. בנות גילאים שונים שחושבות שהשמש זורחת להן מהתחת.

News Flash

* אם את לא יודעת (או לא מעיזה להודות בפני עצמך) מה את באמת מחפשת - הסיכוי שתמצאי בדיוק, אבל בדיוק את ההיפך ממה שאת מחפשת, גדל משמעותית.

* עוד 5, 10, 50 לייקים לפוסט שלך - לא יפתרו לך את הבעיות שיש לך, עם עצמך.

* עוד 5, 10, 50 לייקים לתמונות שאת מעלה לא באמת מעידים שאת יפה, מדליקה או שגברים מתעניינים מה יש לך בראש. הם רק רוצים להיות מעלייך (או מתחתייך) ואם המראה או הלבוש הסקסי הוא כל מה שיש לך - הם יעלמו יותר מהר מאשר הם באו (כן, להרבה גברים יש יכולת כזו).

* תמונות חושפניות - כנ"ל. מושכות בדיוק את הקהל שבפוסטים שלך את כותבת שאת לא רוצה.

אם את באמת מרגישה שאת רוצה שינוי - למצוא משהו אחר, אולי, רק אולי הנ"ל יעזור

ואולי בעתיד, יהיה פה באמת קצת יותר מעניין

בתקופה הזו שקהילת ההומוסקסואלים נמצאת בכותרות לאור הפריצה לאתר ההכרויות שלהם ומקרי האונס בכפייה (לכאורה) של צעירים ע"י דמויות מוכרות בקהילה. היה די צפוי שבזהו זה יעשו מזה צחוק :)

קורה מדי פעם שנוצר קשר ביני לבין מישהי חסרת נסיון בעולם השליטה או עם נסיון מועט כנשלטת או שפחה.

לפעמים יש מעט שיחות קצרות יחסית לפני שנפגשים, לפעמים יוצא שהשיחות מתארכות ומדברים ומכירים קצת (לפעמים אפילו הרבה) יותר, משלל סיבות.

אחד הדברים שאני הכי אוהב להרגיש הוא קוצר הרוח המתגבר בצד השני לקראת המפגש, ורמת הריגוש וההתלהבות המטפסת לגבהים שמצליחים לרגש אפילו אותי.

לשלוט במישהי עוד לפני שפגשתי אותה, לגרום לה לחשוב עלי ועל המפגש הקרב בכל יום, לאורך כל היום. להראות לה שעוד לפני המפגש היא כבר לא מצליחה לשלוט במחשבות ובתגובות הגוף שלה ובכך להעצים את הריגוש אף יותר, עושה לי ממש טוב.

האמת היא שבכל פעם שכזה דבר קורה, אני קצת מקנא. מקנא בהתרגשות הראשונית הכל כך עוצמתית הזו. לא סתם אומרים "אין כמו הפעם הראשונה".

חוויתי את ההתרגשויות האלה פעם, בתחילת הדרך. היום הציפיה פחות מרגשת.

קצת מבאס שאי אפשר לשמר את זה.

זה היה די מזמן עוד בטרם הצטרפתי לכלוב או חשבתי על כך (שלהי 2011) ורוב המאורעות כבר אוחסנו אצלי בארכיון הזכרונות בעוד אני המשכתי הלאה. אין לי מושג מאיפה צץ הזכרון הזה, אולי מחלום.

הכרנו באחד מאתרי ההכרויות ברשת, אחד מני רבים. אני הייתי אז בסטטוס "פרוד" פשוט כי לוקח זמן להתגרש.

מהר מאוד הרגשתי והבנתי כמה מ' מתמסרת. כמה היא זקוקה לכך שהגבר יהיה זה שמחליט, זה שקובע. בכל תחומי החיים כמעט.

אני תמיד כותב את עצמי כאן בשקיפות ובכנות, אז אני חייב להודות שהאמת היא שאהבתי אותה. כמה אהבתי אותה הבנתי רק בדיעבד, כשהקשר ההוא הסתיים, אבל זה לא קשור לפוסט הזה כלל וכלל.

למרות שאהבתי אותה, לא הפסקתי להשתמש בה. אם לדבר בכנות, בלי לכבס מילים, האמת הפשוטה היא שהפכתי אותה לשפחת מין שלי.

לא, היא לא סבלה מזה. למעשה, אי אפשר היה שלא להרגיש את הריגוש שזה גרם לה. למרות שסירבה להודות בכך בפה מלא, ידעתי והרגשתי למה אני גורם לה.

בכל פעם שהיינו נפגשים, הייתי מפשיט אותה בזריזות, תוחב אצבעותי לתוכה ואז ממהר לחדור אליה בעוצמה. מקפיד שתמיד תהיה עירומה לידי. היה משהו בקשר הזה שגרם לזין שלי להיות כמעט תמיד במצב של זקפה מטורפת, לא יכלתי לשבוע ממנה.

הקטע בו נזכרתי צץ פתאום משום מקום, מפתיע אותי שבכלל זכרתי אותו.

זה קרה באישון לילה (לא סגור על השעה, אבל "אישון לילה" תמיד נשמע טוב, תודו).

התעוררתי משנתי מסיבה לא ידועה או שאיני זוכר אותה, מ' ישנה לצידי.

הסתובבתי על צידי, רציתי להמשיך לישון. אבל הגנרל בין רגלי שלח לי איתותים על כך שהוא חרמן והוא לא מתכוון להניח לי לישון. קצת מפתיע אחרי ערב של סקס.

אז הסתובבתי אל מ'. היא ישנה שנת ישרים. התחלתי להשיל את תחתוניה מעליה ועליתי לשכב עליה.

היא התעוררה, הבינה מה עומד לקרות וניסתה למחות באופן סמלי בקול ענות חלושה תוך שהיא נעה בכדי להקל עלי להסיר את תחתוניה.

כמובן שלא עצרתי, ידעתי שהיא לא תעצור אותי ושהיא לא באמת מעוניינת שאחדול. הייתי נחוש לפרוק את עצמי עמוק בתוכה ולחזור לישון.

המחאה הסמלית המדומה שלה, רק גירתה אותי יותר ויותר. לא עבר זמן רב, והתפוצצתי עמוק וחזק בתוך הכוס החם והרטוב שלה.

לא הייתי צריך יותר מזה בכדי להירדם שוב.

חוסנה בטעות בחיסון רביעי לקורונה, ועוד ציפו ממנה לקחת אחריות על הטעות :)

לדעתי מגיע לה תו זהב שמח במקום סתם תו ירוק

ברכב, בדרך הקצרה יחסית של חזרה מאיסוף חבילה קטנה מנקודת מסירה. השיר המרגש הזה התנגן לו ברדיו, ודיגדג לי את הלב.

כן, יש לי "חולשה" לרגשות. למה במרכאות? כי זו לא חולשה כלל וכלל לתפיסתי. נבראנו עם היכולת להרגיש ולאהוב, ואין לי בעיה להיות מחובר לרגשות והרצונות שלי.

לא רק שהקול שלה כל כך נעים ונוגע. אני מוצא שגם המילים נוגעות. ואם מקשיבים באמת, השיר הזה נכון לא רק לאהבה, אלא גם לרגשות אחרים ולתעוזה. כן, לתעוזה.

יכול האדם ללכת בתלם, כמו כל (בעצם רוב, אבל אל תהרסו לי את המשפט ואל תגלו לאף אחד) האחרים. לעטוף עצמו בקליפות ומגננות מפה ועד להודעה חדשה.

להתחמק מלחשוף את מה שהוא בעצם רוצה עמוק בפנים לעשות או להביע

להתחמק מלהגשים את עצמו באמת.

כשמאוד רוצים, אפשר למצוא תירוצים לכל דבר, גם אם אין באמת הגיון

אפשר לעטוף את עצמנו בשריון עבה ולספר לעצמנו סיפורים מפה ועד להודעה חדשה.

ולהמנע מלהגשים את המשאלות הכמוסות שלנו, שנובעות ממי שאנחנו באמת

אז, על מה בעצם אנחנו מגינים?

לא משנה, תהנו מהשיר

משפחה של סווינגרים שנהנית מהחיים. כשלבת לא מתחשק סקס, היא שולחת את בעלה לשכב עם אמא שלה.

היא גם מאפשרת לבעלה "להשתעשע" עם אחותה הקטנה.

תכל'ס, הוא בטח הגבר שהכי שמח בעולם ללכת לחמותו.

https://www.mako.co.il/hix-bizarre/Article-7b1c78d2f8a4c71027.htm

https://www.tiktok.com/@madibrooks567

תמונה שפורסמה בפוסט בפייסבוק, בדף של מישהי שאני מאוד מעריך, צדה את עיני.

האמת היא שגם מה שהיא כיתבה בפוסט על השפעות שונות של אורח וסגנון החיים המערבי דיבר אלי (עוד הרבה לפני שפירסמה את הפוסט), אבל זה פחות רלוונטי למה שבעצם רציתי לשתף.

קל מאוד לבחון ולשפוט את עצמנו כאינדיבידואלים מנקודת המבט של הכלל.

אם חושבים על זה לרגע, מגיל מאוד צעיר ספגנו מהסביבה שאנחנו צריכים להתנהג באופנים מסוימים, להתלבש באופנים מסוימים, ללכת בנתיבים שמובילים אל אותו היעד שנקרא אורח חיים נורמטיבי.

בקיצור, למדנו להיות פרט אחד בעדר גדול. דומה לפרטים אחרים בעדר. כי להיות חריג, זה לא טוב!!!

כחלק מהעדר (בתוך עמי אני חי) אנחנו בוחנים את עצמנו ללא הרף. גם אם אנחנו שונים, לא נחצין את זה.

כמה מכאן מתגאים בהעדפות המיניות שלהם הקשורות לעולם השליטה?

כמה בכלל מעיזים לחשוף קמצוץ מהרצון שלהם לשלוט או להתמסר מחוץ לפלטפורמה הזו?

כמה בני\בנות אדם מתקשים לקבל בינם לבין עצמם את הרצון שלהם להתמסר ולהפוך לכלי? להודות בכך בפני עצמם ואחרים? נתקלתי בזה לא פעם.

אני אמנם לא מחצין ולא מפרסם את ההעדפות שלי בריש גלי. אבל אין לי שום בעיה איתן - הן חלק ממני וכ\זה אני.

אני לא סוטה, אני לא חולה, גם לא קינקי. אלה רק התוויות שידביקו לי אלה שיראו אותי מהצד.

אני חי את חיי בדיוק איך שטוב לי לחיות אותם, ואני שפוי ונורמלי לחלוטין.

לסטור, להכאיב,"להשפיל", להחפיץ, להשתמש ושאר ירקות הם נפלאים כששני הצדדים רוצים בזה וצריכים את זה, אז איפה הסטייה כאן?

בחרתי שלא להתחסן כלל בחיסון של פייזר (או כל חיסון קורונה אחר לצורך העניין).

כן, אני אחד מאותם "סרבני חיסונים" וקונספירטורים" כפי ששוטפים לציבור את המח בכל ערוצי החדשות.

תיאורטית, אני אמור לירות נגיפי דלתא לכל עבר כמו תת-מקלע כמו שתיאר זאת "הגאון" מעצבנט.

אז לא, מעולם לא הייתי סרבן חיסונים. חוסנתי בכל החיסונים הנדרשים.

ולא, אני לא קונספירטור (אם כי אני מאוד אוהב תיאוריות קונסיפרציה - מחשבות מחוץ לעדר תמיד היו מרתקות בעיניי, זה לא אומר שאני תומך בהן).

ראיתי בעצמי תופעות לוואי, קראתי על רבות אחרות.

ועדיין, התגובות שאני מקבל מאנשי העדר הן פליאה עצומה. הם פשוט לא מבינים איך בן אדם אינטיליגנט מסרב לבטוח בחיסון ובהצהרות משרד הבריאות על בטיחותו של החיסון.

הם פשוט לא מסוגלים להבין ולקבל את דעתי ועמדתי. לא מסוגלים להבין ולקבל שבחרתי באופן מודע ושקול להקשיב לקולות הרבים האחרים.

תמיד ישפטו ויבקרו אותנו. לא משנה מה תהיה הפעולה שנעשה (או לא נעשה) שחורגת מהמקובל.

אני לא חורג מהמקובל או מהנורמה, אני חי את העולם שלי, כפי שאני רואה לנכון ורוצה לחיות אותו.

האם אנחנו באמת טועים? אני חושב שלכולם ברורה כבר התשובה :)

רבות דובר ומן הסתם עוד ידובר כאן, בכלוב על sub space ו על after care.

כמעט תמיד, לפחות בפרסומים בהם אני נתקלתי היו אלה הסברים טכניים, כלליים למדי על המונחים.

הסאב ספייס הפיזי לא עניין אותי במיוחד, אבל זה המנטלי, תמיד נראה קסום בעיניי. אולי בגלל שהוא כל כך עוצמתי, אולי בגלל שלוקח זמן עד שאפשר לייצר אותו בעוצמות שהוא צריך באמת להיות בהן לתפיסתי. יש סיפוק מטורף להביא נשלטת אל המקום הזה ולהביט בה בידיעה שהיא מרחפת לה באותו רגע במקום אחר.

ה"נחיתה" הזו מהניתוק\ריחוף אל המציאות היא כלל לא קשה כמו שנטו להציג אותה, בטח לא טראומתית. אם מדובר בסאב ספייס מנטלי {חייב להוסיף בהומור, אל תשאלו אותי איך אני יודע 😄 }.

זה לא כזה משנה, כי רציתי לכתוב דווקא על המחשבות שעלו לי בעניין של after care :)

עם כל הדיבורים היבשים על after care ותרומתו\חשיבותו. על האינטימיות של האחרי. בסופו של דבר, יש או לפחות אמורה להיות שם מידה מסויימת של קירבה, אינטימיות, רגש, אמפתיה (מחק\י את המיותר).

למה לנשלטות רבות כ"כ קשה להודות (אפילו בינן לבין עצמן) שבסופו של דבר, אחד הדברים שהן מבקשות הוא רגש כלשהו?

לא, אני לא מדבר על אהבה עזה, התאהבות מטורפת או משהו בסגנון.

אני מדבר על הצורך להרגיש שמישהו רואה אותנו באמת, למישהו באמת אכפת מאיתנו, מישהו באמת משקיע בנו מעט. כ"כ אלמנטרי וטבוע בטבע האדם.

סתם הרהורים של ערב שבת