יוצא לאור

כבר שכחתי קצת איך זה מרגיש כשפתאום בשעות אחה"צ של ערב שישי, יש לי שקט, רוגע וזמן לעצמי. מהסוג שגורם למוזת הכתיבה לנחות עלי.

ככה כמעט בלי להרגיש, עברו להם כמה חודשים מאז ביקרתי וכתבתי כאן לאחרונה.

כן, הייתי עסוק ואפילו מאוד. האמת היא שבעיקר בדברים טובים, חשובים ומשמחים. גם העומס בעבודה תרם את חלקו לכך שכשהיה לי זמן, לא נותרו בי האנרגיות. לא נורא, יש גם תקופות כאלה בחיים וכמו כל דבר אחר, גם הן חולפות.

בתקופה האחרונה, יצא לי להיתקל לא מעט בפרסומות ומודעות של אתרי הכרויות. גם בטלוויזיה וגם באינטרנט.

כן... פעם הייתי מבקר באתרים האלה. זה לא היה כ"כ מזמן (שנה וחצי לפחות) אבל זה מרגיש כל כך רחוק. לא רק מבחינת פרק הזמן אלא ברמה האישית הפנימית.

בימים ההם [ בזמן הזה 😄 ] היתה בי המשאלה הכמוסה להכיר מישהי מתמסרת, כנועה. ובו בזמן, היה בי משהו שהיה מוכן לקבל גם זוגיות ונילית שהיתה יותר מוכרת לי אז.

ופתאום, היום.. כשאני נתקל במודעות האלה, משהו בי קופץ ומתנגד. אני כבר לא רוצה את מה שרציתי.. אני כבר כל כך לא שם.

אני לא שולט "רע ואכזר", גם לא סאדיסט. לא כל שניה בכל מפגש היא סביב שליטה, השפלה, זיונים או בדס"מ. להיפך, המפגשים איתי הם יותר חבריים-זוגיים. אבל זוגיות ונילית ב100%, זה כבר  מזמן פשוט לא אני.

אחרי שמעיזים ועוברים אל אזור שהיה סוג של טאבו. חווים גילוי עצמי מתמשך שקשה לתאר. וככל שחווים יותר, מגלים כמה להיות מי שאתה באמת הוא חוויה ממכרת. הטאבו הכי מתוק.