בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Deli Kate

זה הבלוג שלי ואני אבכה אם אני רוצה
לפני 8 שנים. 28 במרץ 2016 בשעה 6:56

הפרגון הזה שמתקבל מחברותייך לקבוצת הוואצאפ "כלבות בע"מ", כשאת משתפת אותן בגאווה שפרצת את מחסום הגאג ריפלקס.

לפני 8 שנים. 29 בפברואר 2016 בשעה 3:20

בכל פעם שאת עפה על עצמך, עם או בלי סיבה.

 

https://pbs.twimg.com/media/CVAuhkLWsAIpP7i.jpg

לפני 8 שנים. 28 בפברואר 2016 בשעה 14:44

האריה נשאר לישון.

זה לא היה מתוכנן, הוא נרדם אצלי. ומי אני שאפר את שלוות האריה בשנתו?

הוא מתהלך בעולם כאילו שמגיע לו הכל. אבל זה לא בכאילו, באמת מגיע לו הכל. וזו לא זחיחות ולא התנשאות. פשוט. מגיע לו הכל.

פעם באמצע סקס נפלט לי "אין עליך, מי יכול עליך" והרגשתי כזאת פרחה מטופשת. מסוג המחשבות שלא צריכות לקבל ביטוי מילולי. פדיחות.

אדישות היא ברירת המחדל שלו. זה אומר שהכל תקין, הכל בשליטה. כשהוא כועס או עצבני אפשר לכבות את האור ולסגור את הדלת – סוף העולם הגיע.

מדי פעם הוא נוהם ומגרגר מעונג. עונג שאני מסבה לו. אני! הקטנה! הצלחתי לענג אריה!

**

וכשנרדם האריה, הקשבתי לנשימותיו האיטיות והשקטות. לא ישנתי טוב באותו הלילה. שילוב של ההרגל לישון לבד, האינסומניה הקבועה והחשש מלהעיר את האריה.

לקראת בוקר כשהיקיצה הטבעית התקרבה, נצמדתי אליו לתנוחת כפיות. לקחתי את כף ידו הגדולה והקפתי את עצמי בה.

הרגשתי מאחוריי את העצם שלו. שלחתי יד לגעת.

האריה ישן ויש לו זיקפה מטורפת. כיוונתי את עצמי בעזרת תנועות גב, אגן ויד. לאט ובזהירות שלא יתעורר. התחלתי להכניס אותו אליי מתוך כוונה להזדיין. עם האריה או בלעדיו.

לא לקח הרבה זמן כדי שהאריה יתעורר. באותו הרגע השליטה חזרה אליו, או יותר נכון לומר – הוא לקח את השליטה, ובן רגע הפכתי להיות הטרף שלו.

הוא זיין אותי באגרסיביות שהפתיעה אותי בשעה מוקדמת זו של בוקר.

נאצ'ורל בורן אגרסיב.

והנהמה כמובן, הנעימה לי כל כך באוזן.

נהמת הכיבוש שנשמעה למרות שהראש שלי נלפת והוצמד בחוזקה לכרית בעזרת כף ידו הגדולה, זו שהקפתי את עצמי בה.

האריה חזר לישון. אני התארגנתי בזריזות ובשקט להתחיל את שגרת יומי, משאירה את האריה במיטתי.

תהיתי מתי תהיה הפעם הבאה שהאריה יירדם אצלי, ואם בכלל תהיה פעם הבאה. רציתי להגיד לו שאני רוצה עוד ורוצה יותר. בסופו של דבר החרשתי. מה הטעם לומר ומה זה משנה מה אני רוצה? הרי אריה לא מפסיד שינה בגלל דעתה של הכבשה.

לפני 8 שנים. 24 בפברואר 2016 בשעה 12:19

אני סאקרית של המילה הכתובה.

אוהבת לקרוא, לכתוב, תשבצי הגיון, מילים נרדפות, משחקי מילים ובכלל, כל מה שקשור לשפה, דקדוק, תחביר ולשון.

אני מניחה שאם הייתי מוצאת, הייתי מצטרפת למועדון הקריאה הטובה ודנה בלהט על ספרות משובחת.

המילה הכתובה, כשהיא מוגשת בצורה ראויה ונכונה, יכולה לעורר את הדמיון, לשמח, לחרמן, לצער, לרגש, להסעיר.

גיליתי שטקסט איכותי מעורר בי סקרנות ורצון להכיר את האדם שמאחורי המילה.

מן הסתם זה גם עובד הפוך – כלומר, שגיאות (לא דיסלקציה), ניסוח לקוי, אוצר מילים דל – לרוב יגררו התעלמות וחוסר עניין.

יש כאן לא מעט כותבים שלא שולטים באמנות העברת התחושה דרך מילים.

פוסטים מיניים שלא ברורה לי תכליתם, מעייפים ומשעממים.

מישהי שתתאר את הזיון שלה ותשתמש במילים כמו משפריצה, גמרתי, טפטפתי, מצצתי, דחף לי יד לכל החורים ועוד ביטויים ישירים כל כך – גורמת לי לדמיין את עצמי יושבת איתם בסלון בעת האקט, מכרסמת פרינגלס ומפהקת משיעמום. מחפשת את השלט כדי להעביר את הדבר המטופש שקורה שם.

הסופר א.ל דוקטורוב אמר שכתיבה טובה לא אומרת לך שיורד גשם, היא מאפשרת לך להרגיש את הגשם שיורד עליך.

וזה בדיוק מה שאני מחפשת בכתיבה – מישהו שיעורר בי תחושה.

**

אז האפס נוהג לכתוב טוב.

כל פוסט שלו מעורר את דמיוני וסקרנותי. הוא מצליח להעביר בי תשוקה ואירוטיקה. הוא בוחר מילים כמו ששף גורמה בוחר את חומרי הגלם שלו.

תיאורי הסקס שלו עשו לי חשק להיות אחת מהאלף שלו. רק להרגיש איך זה להיות עם אמן המילים.

נשים טוענות שפסנתרנים מנגנים על הגוף כמו שהם עושים אהבה עם הקלידים.

כך אני הרגשתי עם מילותיו. רציתי אותו, את האפס.

פניתי אליו נרגשת. בוחרת בקפידה את מילותיי, כדי למצוא חן בעיניו, להראות לו שאני ראויה למילותיו.

משחק הפלירטוט הכתוב לא נמשך זמן רב. אני הייתי כבר בשלה ומוכנה.

נפגשנו.

הוא לא היה מדויק במראהו כמו שחשבתי. פחות הטעם שלי. אכזבה ראשונה.

אז השתמשתי בתרגיל שאני נעזרת בו כדי לפתח משיכה לגבר – דמיינתי שהוא עומד בראש ארגון פשע. כן, זה עושה לי את זה.

אחרי שיחה קלילה, ג'וינט ויין אדום, אני בציפייה מטורפת לקסמים שיעשה בי, בדיוק כמו שתיאר בפוסטים שעליהם פינטזתי.

ואשף המילים מאכזב בשנית. אכזבה קשה ועמוקה, מרירה.

מאכזב בריח, במגע, בטעם, בהשקעה, בביצועים. פשוט לא.

נפלתי בפח. ואז הבנתי שכמותי נפלו רבות.

כולנו הפראייריות שהתחלפו.

והוא זכה לשלל זיונים חד פעמיים. טיפש לדעתי, כי אם היה מתאמץ או מפתח מיומנויות כמו שפיתח את כושר הכתיבה שלו, הוא היה זוכה להרבה יותר. כנראה שאפס כמותו מסתפק בחד פעמיות מאוכזבות כי זה כל מה שהוא יכול להשיג באמצעות רשת המילים שהוא טווה.

אז נפלתי בפח בגלל החשיבות שנתתי למילים. מצד שני, אין באמת דרך אחרת לבדוק אם גבר שמבטיח לך זיקוקים אכן יספק אותם.

החלטתי להעניק לאפס נקודה אחת על שהביס אותי במשחק שלי.

ולא, זה לא ישנה את דעתי לגבי הכתיבה הטובה.

אולי אהיה זהירה יותר עם הציפיות שלי, אבל עדיין סאקרית של מילים.

לפני 8 שנים. 23 בפברואר 2016 בשעה 12:05

קחי את האושר המזוייף שלך.

לכי תתלי אותו על חלונך, זה המשקיף לחצר הקדמית.

שכולם יראו ויידעו כמה טוב לך.

חייכי את החיוך המזוייף שלך.

צחקקי בקול רם, שכולם ישמעו.

שתפי את כל העולם בהכרת התודה שלך על האורגזמות האלוהיות שאהובך האחד והיחיד מעניק לך בכל בוקר וערב.

ספרי לכולם, כי עונג צריך לחלוק עם מי שרק אפשר.

צבעי את חייך בצבעים בהירים, שיטשטשו את השחור האפל ששורר לך בלב.

השחור הזה שממנו את מנסה לברוח ולא מצליחה.

השחור הזה שגורם לך לשקר לכולם בתקווה שתצליחי להערים גם על עצמך.

צלמי את עצמך, גרפי מחמאות מאנשים זרים. האם מילותיהם שוות משהו עבורך?

נצלי כל הזדמנות שיש לך כדי להוכיח לכולם שאת שווה משהו. אולי גם את תאמיני בזה בסופו של דבר.

החמיאי לעצמך, החמיאי לבן הזוג שבחרת כי את הרי יודעת לבחור הכי טוב.

החליפי סטטוס מהר, שכולם יידעו שאת איתו.

דברי בלשון רבים, עדכני את היקום על תכניותיכם העתידיות המשותפות.

לעולם אל תספרי על הריבים, המחלוקות, הלילות רוויי הדמעות.

טוב לך, זקפי גבך, הרימי ראשך ותני לכל העולם לדעת על כך.

**

אבל מהרי, כי נשארו גרגרים בודדים בשעון החול שלך, לפני שהכל מתהפך עלייך.

לפני 8 שנים. 23 בפברואר 2016 בשעה 9:33

 

עבדתי על שיפוץ הבית כל הסופ"ש.

זקוקה למסאז' מקצועי, מפנק, כולל הרפיה.

לא יכולה לגמול במציצה כי עברתי טיפול שורש.

 

לפני 8 שנים. 21 בפברואר 2016 בשעה 18:17

סוד העונג שאחרי המוות הקטן הוא כשהוא מניח מגבת טבולה במים חמים על האיזור שעדיין פועם ומתכווץ.

לפני 8 שנים. 30 בינואר 2016 בשעה 17:56

 

*על שולחן הסלון מונחים לפטופ וקערה מלאה בקססה משובחת.

בעיטה חסרת אחריות עומדת להפוך את השולחן ואתה יכול להציל רק דבר אחד מבין שניהם. 

במה תבחר?

 

**הממ... בעיקרון אין לי התלבטות, רק כאב לב על הקססה. הלפטופ יקר יותר, לוקח זמן לתקן אותו.

 

*ואם הלפטופ הוא מהעבודה?

 

**אז אין התלבטות ואין כאב לב :)

לפני 8 שנים. 29 בינואר 2016 בשעה 15:21

התעוררתי משנ״צ עם תשוקה עזה לבשר.

שלו.

עליי ובתוכי.

לפני 8 שנים. 26 בינואר 2016 בשעה 7:44

אני העוגייה שלך.

זאת שליד הקפה.

אתה לא באמת *חייב* אותי, או *צריך* אותי. בטח שלא *מכור* אליי.

זה נחמד שאני שם, מדי פעם. תוספת נעימה.

כן, זה טעים לך. ביס מתוק שמענג לרגעים ספורים. ומיד נשכח.

מושיט יד ולוקח אותי, ככה בהיסח הדעת, מתוך ערימה של עוגיות כמוני.

לא נבחרתי בזכות משהו מיוחד בי. אני פשוט שם, מונחת.

וכשייגמר הקפה ייגמר גם הזמן שלי בתודעה שלך. אותו זמן קצר וקצוב.

הכלום שלך הוא בשבילי הכל.

ותנער את הפירורים שלי מהחולצה שלך ותתחיל את יומך ואני לא אשאיר אפילו זיכרון.