|
|
|
למה?
כי אני יכולה
למה?
כי ככה בא לי
למה?
כי זה נעים לי
למה?
כי למה לא אם אפשר גם וגם
למה?
כי היא צעירה ממך, יפה ממך, ייצוגית ממך
למה?
כי יותר כיף איתה מאשר איתך
למה?
כי לא אכפת לי
למה?
****
לא
בא לי
לענות
על
זה
יותר
אף
פעם
אני אוהבת לרצות את הגבר שלי.
TO PLEASE.
מרגישה בשליטה כשאני יודעת מה הוא אוהב ומה הוא רוצה, כך אני יכולה לספק את צרכיו ומאוויו.
הידיעה היא השוט שלי, הכוח והעוצמה.
בכל היכרות חדשה, עם גבר שמעניין אותי כמובן, יש את החדש והלא מוכר.
רבים מחובבי ההרפתקאות רואים בכך יתרון כמובן, ריגוש, הזדמנות לגלות.
עבורי הזרות הזו מאיימת.
כי איך אוכל לרצות אותו אם אני לא יודעת מה הוא מעדיף?
לפעמים מדמה את עצמי לזונה בבית בושת יוקרתי, כזה של המערב הפרוע - הלקוח שואל לשמי ואני משיבה בחינניות "איך תרצה לקרוא לי?"
ההחלטה היא שלך, מה שתרצה, מה שתעדיף, מה שתגיד.
אתה תנחה אותי לשביעות רצונך במקום לתת לי לבחור או להחליט לבד.
כי אתה יודע טוב יותר מכולם מה עושה לך טוב, ואני שואפת לדעת טוב יותר מכולם איך לתת לך את זה.
את חייבת לקפוץ לבקר, היא אמרה.
יש לי שכן חדש חתיך הורס, אני לא מפסיקה להציץ עליו מהחלון.
כבר שבוע וחצי זה כל מה שהיא מדברת עליו – השכן החתיך.
וכגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. שלי, כמובן.
החתיך שלה הוא לא החתיך שלי. עניין של טעם.
זהו אותו אקס פקטור, הגורם החמקמק שאינו ניתן להסבר במילים או בלוגיקה.
מהו יפה בעינייך? נראה טוב?
מראה נקי בעיני האחת עשוי להיראות מלוקק בעיני האחרת.
גבר מזוקן הוא פנטזיה של אחת, בעוד האחרת מוצאת אותו מלוכלך.
כשמישהו אומר לי "אני נראה טוב" "אומרים לי שאני נראה טוב" – הדמיון לוקח אותי למחוזות שלי – כלומר אני לוקחת את מילותיו ומלבישה אותן לפי טעמי.
במרבית המקרים אין התאמה בינינו.
וזה קל יותר, ולבטח גם נעים יותר, לפנטז ולהתרגש ממשהו מאשר להתייחס בחשדנות, בערבון מוגבל לדבריו.
את שתי אהבותיי הגדולות יצא לי לפגוש פנים אל פנים אחרי שכבר דיברנו בטלפון (במסגרת תפקיד בצבא) או אחרי התכתבות בבלוג (גלוי, לא אנונימי) שהיה לי. התאהבתי בהם עוד לפני שראיתי אותם. ולמען האמת – אם הייתי נתקלת בתמונה שלהם באתר היכרויות, לא בטוחה שלא הייתי עוברת הלאה. הם לא "נראים טוב" לפי ההגדרה הנייטרלית שלי. הם נראו טוב אחרי שכבר למדתי להכיר אותם.
*****
לא הייתי מתנגדת כמובן, ל-TROPHY MAN.
למען הסדר הטוב, זו הפנטזיה הגברית שלי מבחינת מראה, כריזמה ומה שהם משדרים:
*בניסיו דל טורו
*אנדי גרסיה
*לייב שרייבר (ריי דונובן)
*יו ג'קמן
*חוויאר בארדם
*אלכסנדר סקארסגארד (אריק נורת'מן, דם אמיתי)
איש עסקים החליט לגדל איגואנה במשרד.
היא ישבה על מדף מאחורי שולחן העבודה שלו.
מדי יום היה מביא לה נתח בשר עסיסי ומניח אותו לידה. האיגואנה סובבה את ראשה וסירבה לאכול.
התייעץ עם מומחים, ניסה להחליף את סוגי הבשר שהגיש לה – אבל האיגואנה בשלה. לא אוכלת.
בוקר אחד, בעודו נכנס למשרדו עם הנתח היומי, הטלפון שלו צלצל. הוא הניח את הצלחת על שולחנו וענה לשיחה. רוח שנכנסה מהחלון הפתוח העיפה מספר ניירות שכיסו את הצלחת.
באותו הרגע, זינקה האיגואנה ממושבה על המדף, ריטשה לגזרים את הניירות וטרפה בפראות את הבשר העסיסי.
*****
כולם אוהבים לצוד.
כשהאוכל מוגש לנו ללא כל מאמץ, עניין או אתגר – אין לו טעם.
יצר הצייד שלי מתעורר בדמיון. הטריגר שלו הוא היכולת לנהל שיחה.
הודעות ישירות, הצעות מגונות, פרטים יבשושיים – לא מעוררים אותי. הם מעוררים את תסכולי.
כן, גם הודעה כמו "מצאת חן בעיניי, אני רוצה להכיר".
לא מצליחה להבין למה שאני ארצה להכיר אם לא קיבלתי טעימה מסקרנת ממה שאני עשויה לפגוש.
שיחה שנונה, חוש הומור – כל אלו יכולים לעבור גם במשפט פתיחה אחד. כן, זה קיים.
ופניה ישירה לסקס – נו באמת. האם גם המין יהיה קצר וישיר כמו הפנייה שלך? שמור לעצמך את הצינור 8 צול שלך.
אתה רואה בעצמך שולט? דומיננטי? יופי. אז תן לזה ביטוי גם מחוץ למימד הפיזי.
איך? שאלת מיליון הדולר. זו תכונה מולדת או נרכשת, לא יודעת לומר. יודעת שזו אמנות מעוררת וכובשת.
כי איך תוכל להחזיק אותי אם אתה לא יודע להחזיק שיחה?
במקרים רבים יוצאים מקורבים של חשוד בפלילים (או מוסר) להגנתו בפומבי.
בנאום חוצב להבות ובכל אמצעי מדיה אפשרי, הם חושפים את קרבתם לחשוד ומעידים על אופיו הנינוח, תרומתו הגדולה לקהילה ומסירותו הבלתי נלאית. מהללים את פועלו לאורך השנים.
בדרך כלל מדובר בקומפלימנטים השמורים למתים. או לקדושים.
לרוב נלווה לכתב ההגנה הזה גם המשפט "אני מכיר אותו כבר X שנים ומעולם לא ראיתי אותו עושה Y"
ואני לא מדברת על טוקבקיסטים שיש להם דעה על כל דבר והם חייבים להביע אותה. אלו אין להם כבוד והוא לא מונח בשום מקום. הכוונה למקורבים.
***
זה תמיד נעים לחשוב שאתה יודע הכל על מישהו קרוב. מכיר את הבעות הפנים שלו בשלל מצבי רוח, יודע מה מעצבן אותו ומה גורם לו לחייך, מכיר את תגובותיו, חוש ההומור שלו, רגישויותיו.
***
נכון, אתה באמת מכיר אותו. ויודע עליו לא מעט.
אבל האם אתה באמת מכיר אותו, על כל רבדיו?
האם לא ייתכן שאתה מכיר את הצדדים המוארים שלו, אלו אותם הוא בוחר להציג לך?
***
לכל אחד יש צד אפל.
לא כולם חושפים אותו בפני הקרובים להם, לעתים בגלל בושה או חשש שיישפטו על מחשבותיהם, או לא יובנו כראוי. לעתים לא מעוניינים לשתף כי יש כוח וקסם בשמירה על סודיות. לעתים זה גם לא חוקי, ורק המגלומניה מאפשרת את המעשה האסור.
לא חסרים סיפורים על אנשים שתדמיתם עמדה בסתירה מוחלטת לפועלם.
הבת של השכן ממול, הסטודנט השקט והביישן, מלח הארץ.
מישהו באמת יודע מה עובר להם בראש? למה הם מסוגלים בהינתן תנאים שיאפשרו להם לבטא את האופל?
***
אז מה רציתי לומר בעצם?
זה טבעי שנרצה להגן על קרובינו כאשר הם מותקפים.
זה טבעי שנסנגר עליהם כשכל העולם נגדם.
זה טבעי שנרצה שיידעו עליהם את מה שאנחנו יודעים.
אבל איך נוכל לקבוע עבור אהובינו מהן אמות המוסר והמצפון שלהם?
איך נוכל לומר על מישהו ש"הוא לא הטיפוס ש...", כי העובדה היא שכן, הוא כן.
עבר זמן מאז הבטתי בגבר בעיניים נוצצות.
מוחי ותודעתי ריקים ואני זקוקה לגבר שימלא אותם בנוכחותו.
מהותי תכיל במלואה את מהותו, הוא יהיה הסיבה והתכלית לכל מעשיי ומחשבותיי.
אני מתרגשת רק מלדמיין אותי מסבה למישהו אושר. מספקת את צרכיו.
רוצה לבשל לו את האוכל שהוא אוהב, להגיש לו את הקפה בדיוק כמו שהוא שותה, בטמפרטורה הנכונה, להסיר את נעליו בתום יום עבודה ארוך ולעסות את גופו הכואב והעייף. לדעת לשתוק כשהוא טרוד וכועס, לדעת לעודד ולפרגן כשהוא נוסק.
ולו יכולתי להקדים ולדעת את רצונו לפני שיביע אותו, או אז לא היה צורך בבקשות או דרישות. הכל נעשה כדברו. ושנינו שבעי רצון.
אני המשענת, הבית, המחסה. איתי הוא הכי אמיתי.
****************************************************************************************************************************
השיגרה שוחקת. מעייפת. וכן, הכל נוח וטוב ומתאים בדיוק למידות.
וחסר הניצוץ בעיניים שוב. הוא כבר לא מרוצה.
ולא משנה איך היה בהתחלה, פתאום חסרים הפרפרים, הציפייה למשהו אחר, למגע אחר.
אין לו לאן לשאוף כי כל רצונו מתמלא מיד. הסיפוק הופך לחיסרון. אין אתגר כי אין התנגדות, אין עניין כי הכל טוב.
וכמה אפשר לנסות ולהחזיר את הגלגל אחורה? לשחזר ימים טובים יותר? זה כבר לא מתאים לו.
ואת, החוקית, רוצה את מה שהמאהבת מקבלת - מהותו, תשומת לבו, יחסו, מתנותיו, תשוקתו.
הוא לא רוצה בית יותר, ואין לך תכלית עבורו.
ריגושים בשקל תשעים.
ואיתך זה כבר אבוד, ובהדרגה את מתרוקנת ממהותו כי הוא לא רוצה ולא צריך אותך.
ואין למי לדאוג, את מי לרצות, לטפח, להכיל.
את ריקה.
.
.
ועכשיו לכי תמצאי מישהו אחר להיות בית עבורו.
(בדיה, לא מחיי)
You dress me up
I'm your puppet
You buy me things
I love it
You bring me food
I need it
You give me love
I feed it
אני רעה.
כועסת. עוינת. שונאת. טעונה. עצבנית. מלאה בשחור. סוערת. חסרת מנוחה. נסערת.
החבטה הראשונה הותירה אותי מאוכזבת.
זה לא מה שציפיתי לו, שישחרר אותי מעצמי.
הוא מיד הרגיש את גופי המכווץ, המתאפק שלא להשתולל, לבעוט, לצרוח, לתלוש, לשבור.
לפרוק לבד את שהוא לא מספק לי.
שמעתי אותו מסיר את החגורה.
מיד הוא הוכיח אותי על טעותי.
הצלפה מטלטלת, עזה, מנערת.
רסיסי שניות עברו בין הרגע בו נשמעה שריקת הרוח כשהניף את החגורה לבין הרגע בו כאב עז צרב באחוריי.
הרגשתי משהו בי משתחרר.
חום התפשט בכל גופי, רגליי רעדו. מעדתי מיד, והוא ייצב את כריעתי והיטיב את החבל סביב מפרקיי.
הוא לא חיכה להתאוששותי ומיד הצליף שוב. חזק יותר. ועוד.
ואני מרגישה לסירוגין כאב שורף בבשר לצד שחרור מטורף של אנרגיה.
הכאב הנפשי זולג החוצה, ויש עוד הרבה ממנו.
כמו פיניאטה, כמו זיקוקי השנה החדשה.
בהדרגה הכל יצא. ואז החלו גם דמעות גדולות של הקלה לרדת על לחיי.
והוא הרגיש אותי. את הקצב שלי, את הרעל שיצא ממני, את הגאולה.
כשהכל נגמר ולא נותר בי רוע, התיר את החבל מגופי המפורק וכך שכבתי לי חלשה, פצועה ומדממת, אבל נפשי שלווה ומוחי ריק.
ונרדמתי, סופסוף אחרי חודשים נטולי שינה, כשעל שפתיי משוח לו חיוך קטן ומכיר תודה.
ניגון עתיק - נתן אלתרמן
אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.
אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.
וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.
אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.
פיסטוקים.
היד נשלחת מבלי משים ולוקחת חופן נוסף.
אין כאן קשר יד-עין-פה, כי אם יד-פה בלבד.
בלוטות הטעם מתענגות על העיגול הירוק המלוח העדין.
האיזורים במוח האחראים להנאה מקולות הפצפוץ ומתחושת הגריסה מקפצצים בהנאה.
ואז הפעולה הופכת מונוטונית.
שגרתית.
יד נשלחת לפה, וכבר אין כאן הנאה, ואין עונג.
רק הרגל.
אותו הדבר שוב ושוב.
וזה ממשיך, כי אי אפשר להפסיק את האקט.
ועכשיו יש רק סבל דק מן הידיעה שזה כבר לא בשליטתך.
שהיד והפה רוצים את שלהם. ומי את שתתערבי ברצון שלהם. הם ייקחו עוד ועוד. ולך אין מילה.
וייסורי המצפון מתעוררים. וזה גם כואב.
אבל אי אפשר להפסיק.
וברגע של נחישות את מוציאה את הקערה מהחדר. זהו, הם כבר לא מולך יותר.
החזרת את השליטה אלייך. רחוק מהעין וכו', את אומרת לעצמך.
ותחושת עוצמה אופפת אותך.
ניצחתי, את טופחת לעצמך על השכם.
אבל הם עדיין שם.
בראש.
לא יוצאים. את חושבת עליהם.
את נזכרת בתחושות העילוי שהעניקו לך אי שם בהתחלה. שוכחת את ההמשך. מאדירה את רגעי האושר הצרוף אך המועט שהעניקו לך.
ופתאום כבר אין לך שום דבר אחר בראש.
רק הם.
ממלאים את כל מחשבותייך, דמיונך, רצונך.
עד לרגע השבירה, בו את קמה באותה נחישות שבה החלטת להוציאם, ומחזירה אותם.
אבל הפעם אין עוצמה. אין ניצחון.
זו תחושת קבס. מעצמך, מכניעותך. חולשתך.
ואת לועסת אותם בשנאה צרופה. שונאת אותם ואותך.
הנה, החזרת אותם לחייך. וזה כבר לא כמו שחשבת שיהיה, אבל את לא יכולה להפסיק.
וטעם מריר עולה בפה עם כל לעיסה, עם כל הושטת יד אל הקערה.
וכואב בגוף, ובנשמה.
ואין פתרון כי
את
לא
יכולה
להפסיק.
פיסטוקים.
או הוא.
