לפני 10 שנים. 2 באפריל 2014 בשעה 6:32
ביד חזקה ובזרוע נטויה
חג החירות קרב, אבל אני במסלול הנגדי.
קיבלתי הזדמנות נוספת להוכיח את עצמי ראויה להיות שפחה, ואני לא מתכוונת להיכשל שוב.
או נכון יותר, להכשיל את עצמי.
הרס עצמי זה כאן.
כמו תיכוניסטית נרגשת, אני מתייצבת עם המחברת והעט ביד, נכונה ללמוד, ליישם ובעיקר לעשות כרצונו.
דאם, זה קשה.
אני סוררת.
סרבנית, עקשנית, דעתנית, היסטרית, אובססיבית, קנאית.
בחיים האמיתיים הכוונה.
ולעשות את הניתוק וההפרדה ולוותר כליל על רצונותיי למען תכלית אחת, זה קשה ולפעמים בלתי אפשרי.
קצת כמו אמונה דתית.
ואני הרי כופרת...
ובמהותה, כמו כל דבר אחר בעצם, הכניעה היא צורך אגואיסטי.
סיפוק צרכיו ורצונותיו של האדון – זהו סיפוקי.
בעוד שהנראה לעין הוא ריצוי האדון, המניע העמוק כאן הוא הריצוי העצמי.
ולכן,
לא אוכל לוותר כליל על רצונותיי כי
אני רוצה לרצות אותך
אני רוצה שתרצה בי
אני רוצה שתהיה גאה בי
אני רוצה להיות הקטנטונת שלך
אותות ומופתים
בעוד שהחלק המרגש והמסעיר ביותר עבורי הם הסשנים הפיזיים שלנו, האדון אוהב את השליטה המנטלית.
בדיוק נקודת התורפה שלי.
בינתיים נכשלתי בשיעור בסבלנות, ובימים אלו ניגשת למועד ב'.
אני חושבת שאת השיעור בפריצת גבולות למתחילים עברתי בהצלחה כשדרש שאחכה עירומה ליד דלת ביתו בצהרי יום ג'.
דפיקות הלב הגיעו לגרון באותו היום.
כמות הפעמים שהסתובבתי חזרה, הן בדרך הפיזית והן בזו שבראשי, בלתי נספרת.
השיעור בפריצת גבולות למתקדמים יגיע בקרוב, אני קצת חוששת ממה שהאדון מתכנן עבורי.
קשה לי לומר, למרות שהייתי שמחה לומר ולהרגיש זאת, שאני סומכת עליו במאת האחוזים.
הפחד הכי גדול שלי הוא ניצול סמכות ואמון מתוך שררה שלא למטרות חינוך.
אני חושבת שאוכל לשאת הכל.
אני חושבת שיש זמן וקצב נכון לכל דבר.
אל תחשבי. תעשי מה שאומרים לך.
דם ועוד תשע מכות
הפער הגדול קיים בתפיסת העולם שלנו.
אצלי זה ריגוש, תבלין, תוסף צבעוני לחיים אפרוריים.
זו אינה דרך חיים ולא אוכל להיות שם לנצח.
אני על זמן שאול, וצריכה להחזיר אותו בקרוב.
כל מפגש מרגיש לי כאילו הוא האחרון.
גומעת כל נגיעה, מייצרת זיכרונות בעודם מתהווים כדי לצרוב אותם בתודעתי, שאוכל לשחזר את הריגוש כשאני לבד.
בוחנת בגאווה כל סימן כחול שהרווחתי, ועצובה על לכתו בטרם עת כשמחליף צבעים ודוהה.
האדון מייסר אותי בשוטים ועקרבים.
אבל כדי להרוויח את נחת זרועו, לזכות בהתפרקות הטוטלית של הגוף, להגיע לארץ המובטחת - עליי לעבור את המסע בדרך שלו.
אני יכולה לפנטז על מה אני רוצה ואיך אני רוצה את זה, אבל בסופו של יום – האדון יחליט מה הוא רוצה שאעשה, ומה הוא רוצה שיהיה. ומתי. ואיפה. ואיך.
והוא גם יחליט אם אני ראויה לו או לא.
חובת ההוכחה היא עליי ורק עליי.
מדי פעם אני רוצה לפרוש.
אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה.
הגיל המתקדם, הסטטוס שלא משתנה כבר שנים, בלי מחשבות על עתיד.
חיים תקועים ומפוספסים של בחורה יפה עם פוטנציאל.
וכשאני מצויה ברגעי ההתלבטות האלה, ועליהם מתווסף עלבון שמגיע מהאדון, אני נשברת.
עלבון.
לא השפלה.
עם ההשפלות למדתי להתמודד.
הקושי הגדול ביותר שלי היה לחסן את הלב מפני האמונה שהוא באמת חושב את הדברים האלו עליי.
אבל עלבון.
העלבון צורב וחודר את כל ההגנות של הלב.
וגם עם זה אני לומדת להתמודד, וכל פעם שאני מצליחה להרים את עצמי אחרי נפילה כזו, אני גאה בעצמי ויודעת שגם האדון יהיה גאה בי, כי צלחתי עוד מכשול במדבר הזה שלנו.
ומדי פעם אני רוצה לפרוש כי מגיעה דרישה שהיא דיל ברייקר עבורי.
ככה זה כשזו לא דרך חיים.
אני חוזרת למציאות שלי.
מילת הביטחון לא שווה כלום כי אני כבר לא שפחה באותם רגעים.
אני עצמי.
ומצידי שימות ואני לא הולכת לעשות את זה, ונגמר המשחק.
והאדון לא מתרגש מהמניפולציות הרגשיות שלי, שבהן אני מיומנת כבר שנים.
לכי.
ואחרי הסערה אני עוצרת ושואלת אם באמת זה דיל ברייקר או עוד ניסיון שלי לסרב למרותו ולהיות הילדה הקטנה שמחליטה לבד מה היא לובשת לגן היום.
וחופרת בראש ומדמיינת את עצמי עושה את מה שסירבתי בתוקף.
ופתאום זה לא נראה נורא כל כך, ולפעמים אולי אפילו קצת מחרמן, ופתאום אני רואה שהכל בסדר ועוד גבול עומד להימתח.
ואז מגיע השלב הקשה של להתחנן על מקומי מולו, לבקש שייקח אותי מחדש, הזדמנות נוספת.
ויודעת שאחרי אקט הפגנתי שכזה, יגיע לי כל עונש שבעולם.
אין תגמול, אין חיבוק, אין ליטוף.
צריכה להרוויח את זכויותיי מחדש.
ומגיע לי.
ארבעה בנים
חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול.
מי הוא מי?
הנוהג בחוכמה בתם, עם נגיעות של רשע, יביא אותו למצב שבו לא יצטרך לשאול.
