לפני 7 שנים. 29 בינואר 2017 בשעה 14:25
טאקית כתבה על הקושי לכתוב את המנטאלי במערכת יחסים בדסמית.
על חוסר היכולת לכתוב את מהות החיבור, לפרוט את האיך והמה הלא מיניים למילים שמבהירות,
פורשות ופורסות את התהליך הפנימי, את הקשר.
זו אהבה, אבל אחרת ממה שאנחנו רגילים לקרוא, לכתוב ולחשוב.
אני לדוגמא נשמעת הכי רומנטית שאפשר אני אכן כזו בנשמתי, אבל מצאתי שהרומנטיקה אצלי יוצאת ונכתבת רק במערכת יחסים שכזו.
דארקית כתבה לפני זמן מה איך זה מרגיש לה כשהיא מוצאת את החיבור שגורם לה להתייצב
(תרתי משמע) במקומה כנשלטת.
הפוסטים הללו ועוד כמה הביאו אותי לקרוא ולחשוב אותי ואחרים/ות שאני קוראת.
כאלה שמבטאים את מה שקורה להם בתוך החיבור המעניין והמיוחד הזה דרך הפן המיני של העולם הזה.
דרך, לכאורה, סיפורי סקס, ארוטיקה.
בחנתי את עצמי כשאני כותבת את נשמתי בקשר, את הראש שלי לא את גופי
שמתי לב שהמילים שדורשות להיכתב לגמרי מהלב החוצה מצליחות לתאר את תחושות ורצונות הגוף שלי
כשהוא מול השולט שלי, או בתוך המשולש שלנו.
יש כאן לא מעט בלוגים מופלאים בעיני, שבהם הכותב/ת מצליחים לפרוט ולפרוס לרמת התא כמעט
את התהליך, התחושות, הרגשות, האהבה, התשוקה ואת החיבור של הכל ביחד.
ובמקביל לא מעט כותבים שאפשר לקרוא את זה דרך הסשנים, לעבור איתם את הדרך.
אצלי הכתיבה והדרך בה אני כותבת כאן בפרט {ובכלל} מאד השתנתה תוך כדי תנועה.
תוך כדי למידה ונוכחות בתוך המקום הזה שגיליתי על עצמי (בגיל לא כל כך צעיר)
במקום הזה שהוא לגמרי אני וכשהתמקמתי בו מול אדם והחיבור הספציפי הזה אליו, התפתחתי, גדלתי,
התחלתי לאהוב ולהעריך את עצמי וכל פעם עוד קצת ובעוד מקומות.
ולא אני לא מסוגלת לשים סיכה על נקודות מדויקת על המפה שאני וזו שאני הולכת בה
אני לא מסוגלת לתרגם את זה למילים כתובות (פה ושם אני מצליחה)
בכתיבה הארוטית שלי, הבוטה יותר, אני רואה את הדרך שלי.
את ההעזה שלי לחשוב ולכתוב דברים שלא היו עולים על בדל מוחי וליבי עד לפני מעט מאד שנים.
השחרור המיני שהבדסמ מאפשר לי גרם וגורם לי לשחרור עצום בנפש שלי.
פתח חדרים נעולים במנעולי ההכחשה, האיר פינות בראש שלא העזתי לנקות מהחשש שאבהל מכמות הלכלוך שבהם.
גיליתי שפינת התשוקה לחיים, קשורה בחבל הטבור לפינת הסקס אצלי.
וכשאני מגורה בדרכים מסוימות בסקס החיים מתגרים בי לעשות אותם עוד יותר טוב ויפה ודורשים ממני למצוא את עצמי
ולדעת את הגבולות של מי שאני ומה אני יכולה ורוצה לתת עד כמה ולמי.
השינוי שחל בי הוא גדול, ומבחינתי לטובה. {רוב חברי מסכימים איתי} :))
השינוי שחל בנו כשניים שמרכיבים זוגיות ומשפחה הוא מיוחד, חד, ממלא ונפלא לטעמי,
בעיקר לימד אותי לא לפחד מכלום.
לימד אותי לפתוח הכל, לשים דברים על השולחן ולדבר עד זב הדמעות והדם, להגיד, לבקש ולפעמים לדרוש.
נכון שזה לא העולם הזה בלבד, ועברתי עוד צונאמי נפשי ופיזי בדרך,
אבל ההכרה שלי את עצמי כאן לפני הצונאמי תרמה המון ליכולת שלי לעבור אותו בשלום ולהמשיך להרגיש נשית וסקסית.
לימדתי אותי לקבל ביקורת ולא להירתע, להקשיב ולא להיפגע. לשמוע הערות ולנכס אותן אלי כהארות.
הסכמתי לגוף שלי לדבר, לצרוח, לבכות, לגנוח, לצחוק, לרייר, להיפתח, להתרחב במקומות שלא העליתי על דעתי שהם יכולים.
אני מוצאת את עצמי כותבת ואומרת לאדון שלנו את שהנפש שלי מבקשת בשפת הגוף
והוא מבין, מבין בדיוק ולעיתים יותר ממני מה אני בעצם שואלת או מבקשת.
אני מבינה לאט לאט שרכשתי לי אותיות, דקדוק, תחביר שיוצרים בי מילים של שפה חדשה ואני עדיין לומדת אותה.
