סקרנות מאוחרת

עייפות משתלטת על הגוף
אולי זה געגוע נסתר
המיטה קורצת
בגדים עלי,
כבובת סמרטוטים על המזרן נוחתת
ופתאום
כאילו משום מקום
מתחיל לו סשן מטריף ומעיף
של הצלפות, נשיכות,פטמות צבוטות
מכנסי מופשלים, נעצרים בנעליים
חגורה נרכסת לצווארי
הוא חודר בבת אחת לשפתיים הרעבות שלי
הפעם אלו התחתונות דווקא
חגורה מהודקת מצֵרה לי את האוויר
הוא ננעץ עמוק, עמוק עוד רגע יגיע לטבור הפנימי שלי
רגלי בפיסוק מינימלי, מנסות להפתח
הוא לא מאפשר:
"הפעם את ואני  נעלה אל ההר ביחד
בתוך המנהרה הצרה שלך"
ובתוך דקות ספורות הר הגעש מתפרץ לו
במטח לבה חמה שמערפלת את חושי

רעש של דלת נשמע באוזני
מסדירה נשימה, פוקחת את עיני
ומבינה
זה הוא בראש ושרביט הקסם בידי

רק יום שני היום? :)

איך אתה מרגיש עם זה?"
ככה הם פותחים בשיחה אתו.
הכוונות טובות, כמעט תמיד הכוונות טובות, כן באתר הזה..
{הכרתי כאן אנשים מקסימים ומעניינים}
ולא אני ממש לא צינית, או סרקסטית.

מאז הגענו לכאן דרך ארוכה מאד עשינו ועדיין עושים.
נעזרנו על ידי הקשבה לאחרים, מידי פעם, בצמתים לא פשוטים שעמדנו, בעליות או ירידות תלולות .
אבל בעיקר אנחנו מקשיבים כל אחד לעצמו ואחד לשני.
אנחנו, עוד רגע שלושה עשורים ביחד, במשך השנים למדנו שתקשורת היא חלק מהותי והכרחי במערכת יחסים.
כשהגענו לכאן, לכל אחד מאתנו התגלו חלקים שהיו חבויים או שחיכו לזמן המתאים להרים ראש בתוכנו.
לכל אחד מאתנו הדרך שלו והלמידה שלו .ההבנה והתובנה של מה ואיך הוא רוצה.
ובתוך כל ה-לחוד יש גם את ה-ביחד שמאד חשוב לנו.
כל החיים שלנו אנחנו בלמידה ללא הפסקה, מהו הביחד הזוגי שלנו ומהו הפרטי האישי.
אנחנו גדלים ומשתנים,  וכך גם מערכת היחסים.
{לא נבלבל כאן בין רגש למערכת יחסים; רגש, ישנו או שאיננו. מערכת יחסים זה משהו שמצריך עשיה, עבודה וכמובן רצון שתתקיים.}
הדרך, בשבילי, היא תמיד החלק המעניין בחיים, לכן אני בדרכים כל הזמן, נעצרת בתחנה לקצת וממשיכה הלאה וכך גם אצלו פחות או יותר.
אני לא אוהבת הגדרות, לא חושבת שהגדרות, בעיקר בענייני מערכות יחסים ואהבה, באמת עוזרות לגדר,
או לשמור את מה שמאד שונה מאחד לשני, לשלישי ולרביעי.
ולכן כל זוג עם האהבה שלהם ומערכת היחסים שהם בונים סביבה; בין אם היא מונוגאמית, פוליאמורית, בידיסאמית, פתוחה ועוד הרבה אפשרויות .
אני אדם כותב ( במגוון רחב ) והכתיבה אצלי לא פעם תראפויטית מאד.
מתוך שאני כותבת אני למדה ומבינה אותי יותר ויותר קרוב אל עצמי.
כאן זה המקום לכתוב את העולם המאד אישי ואינטימי שכמעט בלתי אפשרי לי לכתוב אותו ברשתות החברתיות שבהם אני מסתובבת 
מבלי לחשוף ואולי לפגוע במשפחה המאד קרובה שלי.
אין אצלי אופוריות, לא כאן ולא בשום מקום אחר בו אני כותבת, יש את החיים שלי על אמת;
קושי, שמחה, כאב, אכזבה, אהבה וכעס -  בשפה שלי, כשאני כותבת קצת קשה לי עם סלנג ואני אוהבת מאד להשתמש בדימויים ומטאפורות.
{כשהתחלתי להשתמש  במילים זין וכדומה, אחד מכאן שהפך חבר קרוב אמר לי "לא האמנתי שאי פעם את תכתבי שחור על גבי לבן את המילים הללו,, אז הנה גם בזה יש למידה, השתחררות, הבנות ועוד}
אז
לא הייתי מעזה לכתוב קבל עם ועדה, אם הייתי יודעת שאני פוגעת ומשפילה אותו.
אני כותבת אותי את הרגשות שלי, לפעמים גם אותנו וקצת אותו כשהוא מרשה.
הלוואי וירשה יותר יש לו קסם ויופי של אישיות, חשיבה וראיה אחרת, שונה.

אני קודם כל כותבת לעצמי
וכיוון שתהיתי לעצמי אלו מחשבות מובילות לאמירות שכאלה
התשובות שלי לעצמי נכתבות כמעט אוטומטית, מסרבות להישאר בתוכי.

תודה גדולה למי שהגיע עד כאן 
שבת שלום לכל תושבי הרשת המיוחדת שכאן.

הוא אומר לה
"שבי ברגליים מאד פשוקות ותאונני בריכוז מוחלט ללא מחשבות"
"כן על האסלה"
הוא עונה, לשאלה שהעיניים שאלו.
קולו רך ומאד חד.
היא מתיישבת על אסלת המתכת הקרה
תחתוניה נקרעים תוך כדי שהוא עוזר לה להגדיל פישוק.
אצבעותיה מוצאות את הדגדגן והיא מתחילה למולל אותו כאילו היה צמר גפן.
ידיים ננעלות על עצמות לחייה מרימות את ראשה גבוה אליו, כאילו מנסה לשלוף אותו מצווארה.
"לא ליטופים, תרקדי איתו טנגו וסלסה, חזק ומהר"
היא מנסה לומר משהו
"הזין שלי בפה שלך" הוא חותך במילים, מבטו חודר לאישוניה.
הזין שהזדקף גבוה והרחיב חזה ננעץ בפיה
"את ממוקדת מטרה"
מילותיו נשמעות תוך כדי שכיפת הזהב שלו מנסה לגעת הדגדגן הפה שלה
"מטרתך לענג אתי את הביצים והזין במסירות ונחישות ולגמור!"
הוא ממשיך  וקולו מתגבר מעט  עם כל נעיצה בלוע שלה.
היא מעבירה נשימות דרך האף, מרגישה כיצד טובעת בתוך הנוזלים של עצמה
ונעלמת.
אין מחשבות, אין רגשות. 
יש התמקדות.
לאהוב, להתאוות ולהתענג על הגבר הזה שפיה
לא לשכוח לשוחח, ללקק ולהסניף את זוג חברותיו המלאות וחייכניות שמעט מתחת, כדי להנעים אותה לכולם.
לפרק אותו בתוכה לאפשר לו לשכוח הכל חוץ מהרגע הזה.
אצבעותיה רוקדות מעצמן סטפס אינטנסיבי בכל הכוח על הדובדבן שלה שהפך לשזיף בשל
העומד להתפוצץ  ולהשפריץ את עסיסו לכל עבר...
הוא אומר דברים, היא לא שומעת,
רק מרגישה את העצמה שלו מתגברת בפיה
נשימותיה מתקצרות, גם האף לא מכיל יותר חמצן
והיא גומרת, רטובה כולה מהפה מטה מטה כאילו שפכו עליה מים
ו......
התעוררתי
חלום???
ולא עלי?? אני לא מאמינה!

מה שהגעגועים עושים לי

:)

כי לכתוב לך זה כמעט כמו לדבר איתך
המילים נכתבות מתוך תחושה מוחשית של מגע שלך, איתך.
בגוף וגם בלב.
זה הצורך לנשום אותך
לעיתים זה הגעגוע העצום להתחפר בתוכך
להיקשר אליך לרגל ולא לעזוב!
מילים שנקרעות לי ממיתרי הקוך
מחזירות אותי לקול המאש שקט וממקד שלך: "תרימי עיניים אלי"
הרצון שלך שכל כולי יתקבע בעיניך.

כלכך אוהבת את עיניך, את המבט ההוא שלך
את הרגשות והתחושות שנאמרים ומורגשים בו
כל זה מגביר אצלי את המבוכה שכאילו נוטלת את עפעפי ומורידה אותן כתריסים על אישוני.
ברגע הזה שציבעי הופך לארגמן, ולחיי בוערות מתוך רצון להתחבא באש שמובערת בתוכי
אני רוצה להסתובב; 
טוסיק אליך
לגלוש למטה עד אצבעות רגליך ולהניח את הלחי שלי שם וגם את הלשון.
פלג גופי התחתון ישאר יָשוב ופעור לכיוונך
אתה תבהיר לי באצבעותיך ובכלי זינך שהמבוכה צריכה כבר להעלם מהלקסיקון בנינו.
אני לומדת לאט,
כמו שאתה אוהב לאפשר לי להזדקק לך
הרבה ולאט לאט
כמו שאתה אוהב שאני מתפשטת, בשבילך
נפש וגוף ל א ט,
כמו שאתה אוהב שאני זזה מולך, עבורך
ל א ט :)

המילים שלך אלי, שלי אליך מבעירות אותי כל פעם מחדש
אז במקום לכאוב את החוסר
אני מתרפקת על הצוף שאתה ממלא אותי 
:)

ההוא שואל
זוחל אל מתחת לשמיכה ומציץ;
שלוש אצבעות מנגנות על תפרחת הדובדבן שבין שפתיה התחתונות
הניצן הזה שתופח לאיטו כטווס גאה
שרביט הקסם בידה השניה מרטיטה את כל פלג גופה התחתון 
השאלה שבקושי שמעה מפתיעה אותה
והיא מתפוצצת

מצחוק :))

ככה זה כשאין שליטה בסביבה...

שבוע טוב שיהיה לנו

“תשאיר לי, בבקשה, חתיכה ממך לפני הנסיעה”
אני מבקשת מהצוואר שלו, בפינה ההיא מאחורי האוזן שלו.
נדמה לי ששפתיו הצמודות לעור התוף שלי נעות ועונות לי
“אשאיר, בפה שלך"
הוא מניח אותי על ארבע, מסובב אותי לעמידת הכלבה שלו וחודר לחור הנוזל והרעב שלי.
הוא ננעץ בעוצמה, מטיח את עצמו בתוכי. אני יכולה לחוש ברחם שלי יונקת אותו לתוכה,
לא רוצה שיעזוב.
היד שלו לופתת את העורף שלי, הפה שלו נע על גבי בין נשיכה לנשיקה
ופתאום אני חלולה. 
היד הפנויה שלו מסובבת את פני אליו גורמת לי לפתוח את פי ולשאוב אותו לתוכי.
אני מרגישה קצת כמו פוזילי, מוברגת לכיוונו,
{אולי החליט על השלמה לאימון השבוע שבוטל עקב הגשם.}
הפעם הוא משאיר לי את העונג לנקות וללגום אותו עד הטיפה האחרונה, עד שהכל נקי ומבריק.
כשאני מרימה סופסוף את עיני אליו, שלו מחייכות אלי כאומרות;
"למדת, ואפילו קיבלת את מבוקשך”
ואני בכלל חשבתי שביקשתי בלב.


ועכשיו, אדון שלי, אנחנו שוב סופרים לאחור

שאלתָ שאלה תוך כדי שאתה מזכיר לירכיי גמישות שנשכחה ונבלעה במערבולת הרגשות בה הייתי נתונה באותם רגעים. 
פוער אותי עבורך, מרָוֶוח עצמך עמוק בתוכי .
אתה טרוד לא מעט בענייניך, אבל נראה לי ששמת לב שאני קצת מרוחקת.
שהכמיהה, הגעגוע וההתרגשות נכנסו לחדר היין הקריר מצטננים מעט אחרי הידיעה שסיפרת לנו.
מרימים בי לבנים של תהיה ואכזבה מיותרת אבל כזו שמנקרת בי, לוקחת חלק ממני למקום אחר.
ביקשת תשובה לשאלה שכלל לא שמעתי. אז "הערת" אותי, בנגיעה כואבת,
כשהעזתי לאפשר לך לשאול אותי פעמיים אם התגעגעתי.
“כן” אני עונה, לא בקול שמשמיע לך את גודל הגעגוע וגם לא בהתנהגות שמגבָּה את הכן הזה.
אני רואה בעיניים שלך תהייה ועוד משהו שאני לא כל כך מכירה.
היד שנוחתת לי על הלחי ומשם יורדת לחסום לי את שערי הנשימה משחררת את העצבות וצביטת הכאב שלי ממה שיהיה
ומטלטלות את רגשות האהבה והגעגוע שלי אליך, גופי מגיב בהתאם לשחרור הראש והנפש.
אני רואה בחשכת החדר את החיוך שלך מרפה את המתח מהגוף שלך.
אני מרגישה אותי מתמסרת לעונג הגדל שלך.
כולך בי והגוף שלי כולו רך כבצק מרודד עבורך.
כל מגע שלך ולא חשוב איזה, חזק, חלש, כואב, מועך, צובט או מלטף,
כל נגיעה שלך בי משחררת אותי יותר ויותר מכל רגש מתסכל כזה או אחר
ואני נסחפת לתוך המקום המדויק בו אתה הכי אוהב ורוצה אותי ואני הכי אוהבת להיות בו בשבילך
הגוף והלב מבקשים ומקבלים כל מה שאתה מגיש לו
”עכשיו אני מרגיש שהתגעגעת” אני שומעת אותך.
והגוף שלי חוזר לחייךְ.

כבר ערב? :)

הנפש מבקשת
להתכרבל בעור שלך.
להתקרמל 
בחום שנודף ממך
בידיים שמרתיחות את ליבי.
בועה אחר בועה
מנפצות כל ריק 
לרסיסים של שלהבת
שאת תאוות התשוקה
עלי מטפטפת.

ותוך כדי שאני כותבת את 
המשקולת שעל ליבי מתנגן לי בראש דווקא השיר הזה
צועק מילים ומנגינה ברורה בגופי
שמניחה משקולת של זכות על כף המאזניים
לזכות לאהוב בעצמות ובדרגות אחרות, זה לא מובן מאיליו
להרשות לעצמינו לאהוב את המהות המאד פנימית לתת לה מקום
מקום שמשנה את דרך החיים שלנו, מסית את הזוגיות לשבילים אחרים
ועדיין לאהוב אותו ואותו, אותו ואותי בכל פינה מחדרי הלב והגוף
אני מרגישה שקיבלתי מתנה
שזכיתי ללמוד לאהוב בדרכי שוב

וכשהשמש נמחקת בשמיים
והלב מטפטף לי דרך העיניים החומות
אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב

וכשהרוח אחרי הצהריים
היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים
אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב
ואני יודע שזכיתי לאהוב
אני יודע שזכיתי לאהוב

וכשהשמש יוצאת מעל המים
ומתחיל עוד יום אפור ובינתיים אין סיבה
אז אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב
אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
ואני יודע שזכיתי לאהוב

שהוא אוהב שאני שלו

אנחנו מגיעים, מאד נרגשים, תמיד.
הרכב נוסע על 120, אולי יותר, מי שם לב (בזהירות כמובן)
נכנסים בשער והם מתחבקים חיבוק מועך שכזה לשניות או דקות
אני ממתינה בשקט כאילו בסבלנות. הוא עובר אלי, סופסוף.
תמיד הפה קודם לגוף, השפתיים שלו נצמדות אלי והפה שלו מתחיל לטרוף ולבלוע ואז
הגופות נדבקים זה לזו, מתחככים, הידיים שלי מנסות להסגר עליו מצד אחד ומצד שני מנסות להרגיש את כולו... בעיה.
לוקחים אויר ונכנסים  פנימה.
משהו נמזג לשתות, יין, וויסקי, וודקה, בירה וגם מים, קצת שיחה מתובלת במגע שמרגיש כמה אני מוכנה אליו ומתרגשת .
תמיד מתרגשת ואני כבר מזמן לא בת 16.
הוא לוחש לי; לכי לחדר לחכות לי. 
אני מגיעה לחדר חשוך עם מיטה, לא מדליקה את האור.
מתפשטת ונשכבת על הגב, רגלי פשוקות, עדיף מקופלות,
כלבה קטנה שמחכה על הגב, לאדונה...
לפעמים אני יכולה להרגיש ולשמוע את הזנב שאין לי מתקשקש וטופח על המזרן מרוב שמחה.
כל פעם מבוכה מטפסת לי בגוף ואני מתפתלת להישאר בתנוחה שלו עד שיגיע.
מרגישה למטה ולמעלה בכל נשימה שלוקחת.
הוא מגיע - פותח את רוכסן מכנסיו וכעבור רגע הוא עמוק בתוכי, כולו עלי, עוטף אותי
ידו על צווארי, יורק {פעם, אם היו אומרים לי שאלקק את שפתי אחרי שירק לתוכי, לא הייתי מאמינה ואתו זה קורה}
מנשק, טורף;
"שלום כלבה קטנה שלי" הוא אומר  
{לא בדיוק באלו המילים, כי אין מצב שבגבהים שאני מרחפת כשאנחנו במצבים הללו, אני אזכור כל אות ומילה}
"ככה את צריכה להגיד לי שלום, להראות לי כמה ואיך את הכלבה השובבה שלי, התגעגעה לקבל את פני.
זו הדרך שלי לומר לך ברוכה הבאה והשבה בכל פעם"  :)

יש לו דרך משלו לומר שלום
לרכך, להביע את הגעגוע להפיג את הצורך הרגעי
הוא מתחיל עם הדובדבן, ממשיכים לטבוע בקצפת
ואז מתחיל הסשן,

הוא ספק שואל, ספק קובע כשאצבעותיו כרוכות על ערפי ובלחץ קל מנתבות אותי מהפינה ההיא מהצאוור שלו
לעבר שרביט הקסם המלכותית והמבריקה שלו.
“אמרתי שאני רוצה שתבדקי אם הוא ניקה וייבש לי את הזין, אם הוא ליקק ומצץ את כל הטעם שלך ממני”
עוד ציחקוק (של מבוכה) נפלט לי רק כי האותיות המעצבנות הללו ממאנות להתחבר לקול
לחץ קל ונחוש מורגש בחלק האחורי של הראש שלי
והגרון שלי נפתח כמו מקור הגוזל שבוכה מאושר כשאימו מניחה לו את הארוחה בגרון.
אני יכולה לחוש בקצה כיפת הזהב שלו נוגעת לי הרבה מאחורי הענבל.
הוא משאיר אותי כך, חצי גוף תחתון על הספה, חצי גוף עליון חדור וחנוק בזין היפה והגדול שלו.
“כבר לא מצחיק” הוא קובע.
אני מנסה להזיז את עיני להביט בו.
מזיזה את אפלולית החדר כדי לראות שהוא יודע שהצחקוק היה ממבוכה, מתדהמה,
מחוסר רצון לזוז מהמקום בו הייתי ומכך שהיה לי ברור שבן זוגי עשה עבודה מצויינת.
הוא מרפה, אני לוקחת נשימה ומשאירה את השפתיים והלשון שלי לענג, להרטיב אותו מחדש
ולהשאיר אותי עליו בדיוק כמו שהוא לימד אותי.


סופשבוע מחלום אחר....

שבת שלום :))