הנפש מבקשת
להתכרבל בעור שלך.
להתקרמל
בחום שנודף ממך
בידיים שמרתיחות את ליבי.
בועה אחר בועה
מנפצות כל ריק
לרסיסים של שלהבת
שאת תאוות התשוקה
עלי מטפטפת.
ותוך כדי שאני כותבת את
המשקולת שעל ליבי מתנגן לי בראש דווקא השיר הזה
צועק מילים ומנגינה ברורה בגופי
שמניחה משקולת של זכות על כף המאזניים
לזכות לאהוב בעצמות ובדרגות אחרות, זה לא מובן מאיליו
להרשות לעצמינו לאהוב את המהות המאד פנימית לתת לה מקום
מקום שמשנה את דרך החיים שלנו, מסית את הזוגיות לשבילים אחרים
ועדיין לאהוב אותו ואותו, אותו ואותי בכל פינה מחדרי הלב והגוף
אני מרגישה שקיבלתי מתנה
שזכיתי ללמוד לאהוב בדרכי שוב
וכשהשמש נמחקת בשמיים
והלב מטפטף לי דרך העיניים החומות
אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב
וכשהרוח אחרי הצהריים
היא מפזרת ענפים קטנים ובינתיים זה נעים
אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב
ואני יודע שזכיתי לאהוב
אני יודע שזכיתי לאהוב
וכשהשמש יוצאת מעל המים
ומתחיל עוד יום אפור ובינתיים אין סיבה
אז אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב
אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
ואני יודע שזכיתי לאהוב