סקרנות מאוחרת

על הספסל
בחסות החושך של שעות ערבי החורף
אני הופכת להיות בת 17 אם לא פחות.

שם ההתמסרות שלי, צריכה להיות כזו שלא אראה ואשמע אף אחד, טואטלית עד מאד.

והו, כמה זה לא קל.
הפרעת הקשב והריכוז שלי מריצה במוחי מחשבות במהירות של 140 קמ"ש.

הוא מפנה את ההפרעה הזו אליו.

את המנעד הזה שבין הרצון להיות כולי שלו ובשבילו לבין כל מה שקורה מסביב.
את המבוכה המטורפת שאני הודפת ממני, הוא מטשטש וגורם לה לצחוק איתי בעזרת מילים.

הידיים שלו עלי, הראש שלי בשקע ששומר עלי, והקול שלו לא מרפה.

שם אותי במקומי, שלו לכל רצונותיו

גם אם זה רק קפה על הספסל

כשהשמש כבר מזמן איננה.

"תרגישי מה את עושה לי, כמה אני רוצה..."

הוא מצמיד אותי אל המקום שלו בגוף שנמתח לדום ולא כי הוא במסדר המפקד 😋.

אח"כ כשהוא מושיב אותי עליו והנעליים שלי

מתרוממות גם הן על הספסל עם המילים שלי "אני שלך",

אני מבינה כמה האימונים שאני עושה

גורמים לי להיות אישה שחושבת שהיא בת 16 או

26 לכל היותר.

ואחרי הכל והתמונה שבדמיון ובמציאות 

אני חושבת על כמה לפעמים הנפש מושפעת מהגוף

ואיך הגוף שלנו נענה לנפש.

רק להקשיב ובעיקר

לה ת מ ס ר. 

על מה רצינו לדבר? 🤔