סקרנות מאוחרת

אנחנו מתכתבים, יותר נכון, אני כותבת הרבה ואתה מגיב, פעם בכמה שעות, במילים ספורות.
בדכ עם חיוך, או תגובה שגורמת לי להבין שהמילים שלי, נכונות ונעימות לך.
{לפעמים קצת יותר מ-רק נעים..}
אתה מבין מדברי שאני רוצה לבקש משהו ואתה רוצה שאכתוב את בקשתי.

אני מתרגשת,
נבוכה מעט ומבקשת: "מאד אשמח, אדון שלי, אם תוכל לאפשר לי הערב לחגוג לך :) את יומההולדת שלי...."
ואז ממשיכה עם קצת פירוט,
כבר למדתי שאתה רוצה ואוהב שאני כותבת את הדברים הקטנים שעושים לך טוב.
כמעט הכל אני יכולה לעשות עם מילים כתובות, להגיד, לשאול, לבקש.
קצת יותר קל לי במילים כתובות, רק קצת, את זה כבר הבנת.
אתה קורא, מגיב לי, אך לא אומר לי אם בקשתי תתמלא או לא.

יותר מאוחר בערב, אתה מודיע לבן זוגי שנגיע אליך קצת אחרי  22.00
אני שמחה מאד ונרגשת, כמו ילדה קטנה שקבלה את הגלידה שכל כך רצתה.
מתרגשת ומאושרת שהסכמת לפתוח לי את חגיגות יומההולדת המיוחדת שלי השנה.
זו אמנם לא יום הולדת עגול, אבל יום הולדת בו אני חוגגת את החיים כמו שמעולם לא חגגתי.

אנחנו מגיעים אליך, קבלת הפנים שלך אותנו, תמיד פורקת ממני כל מתח, אם עוד נשאר.
היין שאני אוהבת נפתח ואני מוזגת לך ולי.
לפני שהוודקה הקפואה נמזגת לגרון שלו, אתה שואל שאלה
וכל תשובה לא נכונה ממנו או ממני מזכה אותי בהעברת הבקבוק הקפוא על הגוף החשוף שלי מתחת לשמלה, בעיקר על הישבן.
לפתע אני מבינה מה אתה שואל ואיזו תשובה אתה מצפה לקבל ועונה.
אתה צוחק, אני נושמת לרווחה, גופי ניצל מהקפאה איטית.
הצחוק שלך ממיס אותי אחרי שהקול והידיים שלך כבר גרמו לטפטופים איטיים בחלקים מסוימים בגופי.

אנחנו יוצאים לגינה רחבת הידיים שלך, אתה נשען על השולחן, ביד אחת אוחז בכוס היין ובשניה מצמיד אותי אליך,
רגלך בין רגלי וגבי צמוד לחזך.
"יום ההולדת שלך, תברכי" אתה אומר ואני נשנקת.
יש בי כלכך הרבה דברים שרוצים להיאמר, אבל הם לא מגיעים לגעת במיתרי הקול שלי.
אין לי מושג למה ומדוע קשה לי לדבר, להגיד, להשמיע את הרצונות שלי, המחשבות והרגשות.
אתה מתעקש, לא נותן לו לברך ומבהיר לי שהפעם, כלום לא יקרה עד שלא אוציא את המילים מהפה שלי.
אחרי כמה דקות ארוכות, אני מצליחה לאחל לך, לו ולי
"עוד הרבה שעות, ימים, שבועות, חודשים של ה-ביחד היפה והמיוחד הזה שאתה בונה בקצב רגוע ובטוח."
בונה בדרך כזו שמאפשרת לי לבטוח בך ולפתוח את עצמי בכל הרבדים, גם אם אינני מצליחה להשמיע בקולי,
אתה מוצא את הדרך שאתה תדע אותם.
אני מוסיפה במבוכה ובמלמול שכמעט ולא נשמע, שאשמח לחגוג את יום הולדתי הבא גם אתך.
אני מרגישה שאתה מרוצה, אנחנו שותים לחיי תחילת חגיגות יום הולדתי שיהיה למחרת
ב 10.5. ונכנסים חזרה, קר בחוץ.

אנחנו מתיישבים על הספה, אתה מסדר אותי בתנוחה שאתה אוהב אותי עליך, צמודה מלופפת עליך בחלק התחתון שלי,
כך שתוך כדי שאני שותה, מקשיבה וקצת מדברת, אני גם יכולה לנשק, ללקק, ולנשוך לך את הצוואר
ולא להפסיק לגעת ולהרגיש אותך עם היד הפנויה.
שותים ומדברים, הוא מספר לך על פנטזיה שלו שלא הבהילה אותי.
התגובה שלך מביכה ומשעשעת אותי וגורמת לי להבין שהנוכחות שלך בחיים שלי
גורמת לי להתחיל לחשוב ולחלום על דברים שלא ישבו אצלי אפילו על ספסל ההמתנה של החלומות או הפנטזיות.
ואז אתה מורה לבן זוגי לשים את הכוסות בצד.
"בואו נתחיל בחגיגת היומהולדת" אתה אומר ומחייך, "תתפשטי" אתה לוחש לי "לאט". 
אני משילה את השמלה מעלי, ואז את החזיה, התחתונים ירדו עוד לפני שנכנסנו אליך.
אתה קושר את ידי זו לזו "תכרעי על ההדום ותשכבי על השולחן" אתה אומר בשקט.
אני על הבטן, את ידי הקשורות אתה קושר לקצה השולחן ומניח עלי נרות
אני מבינה שאני אהיה העוגה הערב.
אתה מבקש ממנו להתפשט, וחוזר לחדר עם גליל. "ידיים אחורה" אתה אומר לו ואני שומעת רעש לא ברור,
אני מסיתה את הראש שלי ורואה אותך עוטף אותו בניילון, חבילת מתנה:) ומושיב אותו.
אתה חוזר אלי, מלטף לי את הישבן ומצליף בו, חודר אל גופי, שפעור, נוזל ומתחנן שתמלא אותו,
פנימה החוצה, לאט, מהר, אני כולי שקועה בך שנהנה מהשימוש בי, אתה מספר לו כמה אני רטובה בשבילך.
ואז..... אני מרגישה כמה טיפות חמות נוחתות לי על הגב.
אני נושמת.
אני נושמת עמוק, כל פעם שאתה שופך כמות גדולה יותר של דונג,
ובכל פעם אני מבינה שאני רוצה ויכולה לספוג כל מה שאתה מעניק לי.
קר, חם, כואב, צובט, צורב, עדין, חזק....
אני עוגת יומהולדת הערב, הנרות יטפטפו וגם ישפכו עלי במשך הערב, אתה תכסה אותי בקרם שעווה,
כל פעם בכמות גדולה יותר, הוא יגיד שטפטפת 52 ואחד לשנה הבאה
ואנחנו נצחק אח"כ ונגיד שזה היה לפחות כפול.
אתה אומר לו לזוז כדי שיוכל לראות יותר טוב, קורע לו חור בניילון כדי שהזין שלו יצא לחופשי...
הפנים שלו חופשיות ואתה מידי פעם, נותן לו לטעום אותי ממך, ולהתמסר לגמרי לתענוג שלך.
אני בתחושת ריחוף, אתה חודר אלי, מצליף וסוטר על פלחי הישבן שלי, מצייר על גבי במשיכות עבות של שעווה,
ואני רק נפתחת ונרטבת עבורך, יותר ויותר.
אתה משחרר אותו מהחבילה שהוא ומשחרר אותי מהשולחן.
אנחנו יוצאים שוב החוצה, קרררר בחוץ הרוח מקררת אותי, אתה נועץ אותי בך,
נותן לי להנות מהזין היפה שלך ואז מוריד אותי לרגלייך, למקום בו אתה הכי אוהב אותי, מצמיד אותי לביצים שלך;
"תפתחי עיניים ותסתכלי אלי" אתה דורש, יודע שכמו שקשה לי לבטא במילים כך קשה לי להיות עם עיניים פתוחות. 
אבל הגיע הזמן שאני לא רק ארגיש אלא גם אראה!
שהעיניים שלי יביטו בשלך ויראו את העונג שלך מהשימוש שלך בי ומההתמסרות שלי אליך.
שאראה ולא רק אחוש.
העיניים הפתוחות גורמות לי להתרכז בך ותחושות אחרות מתעוררות;
רצון חזק יותר לרצות אותך, לראות את ניצוץ השמחה, והעונג שלך ממני. מן ריגוש אחר שאני עדיין לא יודעת לפענח.
אתה אומר לי; "לא לגעת רק לחכות עם פה פתוח ועיניים מביטות אליך"
ואתה גומר לי בפה, נותן לי ללקק ולנקות אותך עד תום ואז אומר לו לגמור לי בפה.
"מגיע לה" אתה אומר לו "לכבוד יום הולדתה"
אני מחייכת ומחבקת את רגליך חזק בתודה.
אנחנו חוזרים פנימה, אתה מושיב אותי לידך נותן לי לנשום, להסניף, לנשק וללקק כדי שאקח את הטעם שלך איתי לימים הקרובים.

השנה נפל יום הולדתי על ערב יום הזיכרון לנופלים, ממש שניה לפני שהעצב והכאב אוחז בכמעט כל אחד מאתנו.
יום שהוא תמיד כבד לי הפעם במיוחד הצירוף הזה הזכיר לי כמה הצער והשמחה שזורים יחדיו,
עד כמה הכאב, המוות וכוח החיים הם כלים שלובים.
כמה שום דבר ושום רגע בחיינו אינו מובן מאיליו.
זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שאני חוגגת בהתרגשות אמיתית את יומהולדת של החיים בשבילי
ואתה אדון שלי, ריגשת אותי מאד
תודה רבה רבה }{