הקשבתי לקולך ולדבריך שוב כי היה נדמה לי שפספסתי משו ואז ירד לי אסימון ההבנה :)
( אני מבינה מהר כשמסבירים לי לאט, או כשאני מקשיבה שוב ולפעמים שוב).
הרבה שנים התרחקתי מכאב וקושי שיוצרים צרכים ורצונות שכאלה
יתכן שגם זו הייתה הסיבה להדחקה, או לחוסר הבנה ומודעות של הצורך הזה אצלי.
סיגלתי לעצמי ריחוק, התכנסות בעצמי ושתיקה, במקומות בהם הייתי צריכה לדבר, לשתף ואפילו לבקש.
יש ימים שאני מרגישה שזה נבנה בי שוב.
התחושה שאם אני לא אחוזה בקולר ורצועה קצרה ליד רגלך,
ואתה, גם בהיסח הדעת, יכול להניח את ידך וללטף,
אני לא מרגישה מספיק קרובה, שייכת, שלך.
התפתלתי עם עצמי האם לומר משו או לא.
חזרתי אל אני השותקת והמתרחקת ...
אחרי התלבטות ארוכה, כתבתי לך.
כתבתי לך מתוך האני שלי המאד מאד נזקקת.
רק עצם הכתיבה כבר עזרה ושחררה מעט מהחוסר.
ידעתי שתקרא והקריאה שלך את המילים שלי, מקרבת אותי אליך מאד.
אחרי שקראתי עצמי מיליון פעם והזכרתי לעצמי כל הזמן שאתה מבקש לדעת אותי, רגשותיי, תחושותיי
וגם את המחשבות שלי כשהן מטיילות למקום אחר, אפל מעט, חושש יותר,
לחצתי על שלח.
בצורה תמוהה הרגשתי כאילו חזרתי לנשום. :)
ידעתי שתדע לקרוא את המחשבות שלי נכון, עוד יותר נכון ממה שאני התכוונתי.
הרגשתי שמה שלא תענה יחזיר לי את תחושת החיבוק שלך.
תחושת היד שלך שנסגרת בעצמה על העורף שלי כמו קולר חרוזים יפיפה.
התשובה שלך, המילים שיצאו לך מהפה בקול הזה שלך שתמיד חם, ברור ולא מהסס,
לפתו אותי.
הרגשתי איך אני מקבלת את עצמי בחזרה,
מתיישבת במקומי בין רגלייך כמו ג׳לי שנמס ונמרח על ירכך המוצקה.
הקשבתי לך שוב, מנסה להבין כל אות שאמרת.
נותנת לניואנסים המזעריים בקולך לחדור אלי, להבין אותך עוד יותר טוב,
ולדעת אותי מולך ומתחתך בהכי נכון לנו שיש.
החוסר הוא חלק מהחיים בכלל וחלק מהמהות הנוכחית שלי\שלנו בפרט.
אם לא היה צורך, לא היה קיים חוסר ואני צריכה להתחיל ללמוד להתמודד עם חוסר.
הוא יהיה קיים מידי פעם, עקב אילוצי חייך וחיינו.
אני צריכה, באופן קבוע, לשמר בתוכי את התחושה והידיעה שגם כשאתה לכאורה חסר,
אני שם לידך צמודה לרגלך והיד שלך מונחת עלי,
גם אם לא תמיד אני מרגישה אותה חזק כמו שהייתי רוצה. 😄
לומדת בזכותך, בגללך ובשבילך, לאפשר לעצמי את הקושי והחוסר
שמעמיק אצלי את הגעגוע, הכמיהה, הצורך ואת הבנת אהבת הקשר אליך..."
ואני נרגעת לי עם השיר הזה... עם שתי גומות ומנגינה :))
