סקרנות מאוחרת

אני שמה את הרכב על דרייב והוא נוסע לבד, מכיר את הדרך לבית הורי.
הוא גם מכיר בעיניים עצומות את הדרך אליך, הוא מתגעגע אליך מאד, רוצה כבר שאגיד לו סע לשם והוא יטוס, לא יסע :).

בינתיים הרכב שלי משייט לו בכיוון ההפוך, והפלייליסט שלי מעביר אותי מנעד גדול של רגשות ותחושות.
אני אוהבת להיות לבד ברכב לשים לי את המוסיקה שלי בווליום הרצוי לי לנהוג ולנהוג.

שיר אחד יגרום לי לצחוק ולשיר אתו בקול, אחר יחזיר אותי אל האהבה לזה שאיננו עוד.
עוד אחד יעלה לי בזווית העין דמעה צלולה של כאב מתוק.
יש כאלה שפשוט ישרו בי שלווה אזמזם אותם ללא מילים ( לא טובה בלזכור מילים)
ויש את השיר הזה

שכשהיא רק מתחילה לשיר אותו, כל הגוף שלי נמתח ומתכווץ, זז באי נוחות בכסא,
הבגדים נהיים שקופים, כמעט הופכים לאוויר ואני מתחילה להרגיש את האצבעות שצובטות, את היד המצליפה.
את השקט שאתה מחדיר בי כשאנחנו איתך,
הדממה המתוקה של הגוף והנפש שקוראת באחת, כשאני מתייצבת במפתן ביתך.

הידיים אוחזות בהגה חזק מייצבות את הנשימה כדי להגיע ליעד המתוכנן,  אבל הראש רוצה להכריח את הרכב לעשות פרסה ולדהור אליך, לחכות לך על המדרגות, עד שתחזור. :)