בלילה לאחר ששבר את דממת האלחוט
ולאחר שניהלנו שיחת געגוע מלאה בעיקר בצחוק שלו
הוא שולח הודעה קולית וכותב שעלי להקשיב לה כשאני לבד.
אני מנסה להרדם כשהראש עסוק בלנחש את תוכנה.
בבוקר עם הקפה הראשון אני מקשיבה לו
מרוכזת, הלב דוהר,
הטון שלו שונה. הוא נותן הוראות.
ובין לבין אני נזכרת כמה טוב הוא מכיר אותי.
אילוצי המרחק יצרו שיחות עומק.
מיילים ללא הגבלה,
כאלה שחשפו בפניו את המעט גבולות
שאני עדיין מדשדשת בהם מולו.
אני מופתעת ומתרגשת כמו ילדה קטנה מאורך ההודעה,
אין אצלו הרגל ושגרה.
במקומות בהם הוא יודע שאתקע
שהמורדת שבי תתעורר
הקול עובר לחיבוק מוחץ של הבנה
ללא ויתור על שום קמצוץ מהוראות הביצוע.
תוכי משתולל בי
כולי מחוייכת, קשיי הביצוע הופכים מישניים
ההתמקדות היא ברצון שלו
גם אם הוא פחות נוח לי, גם אם אני לא ממש אוהבת, גם אם זה לא ממש אני,
כמו שהוא אמר; "אני יודע שזה לא את, עכשיו את כן,"
אני הופכת לסוג של בובה על חוטים, או חבלים.
מכוונת בשלט רחוק של הרצונות שלו, כשהקול שלו מכונן את ההפעלה שלי מעומק הרחם.
האגן אוסף ושומר בתוכו את השפתיים התחתונות שלי שנפערות ונותרות ללא כל התנגדות ומגננה.
הטון, הקול ומילים שיכולתי להרגיש שהוא בוחר בקפידה, דואג שלא יהיו לי פיתחי מילוט.
אני מקשיבה שוב ושוב במשך היום
כי בלילה יגיע שלב הביצוע.
כל מה שעור התוף שלי זוכר וכל מה שפועם לי בראש ובבטן זה;
הספירה לאחור החלה והוא מכין אותי
עבורו. שאהיה פעורה ומסורה לכולו,
שכל הגעגוע הזה יתפוצץ בתוכי
החנוכיה שנדליק השנה
תהיה לוהטת עד שורפת.
#ערב_טוב
