לא מאמינה שעברו חודשים מאז שהידיים והעור שלך
נגעו בי, חבטו בי, חיבקו אותי.
תוך כדי שאתה בתוכי."
אני כותבת לו, עוד מייל שמצטרף לשורה ארוכה של מילים ואמירות
להודעות ומכתבים שנמסרים בעזרת יונת המייל האינטרנטית
וירטואליה היא נקראת לא?
איזה מזל שהיא קיימת בעיקר לתקופה הלא פשוטה הזו
יונה צחורה שכבר למדה את הדרך בעיניים עצומות
ממני אליו וממנו אלי
ואז אני שומעת את סיוון טלמור שרה את השיר הזה
שבו היא מבקשת לשטוף מחשבות מלוכלכות במקלחת
ואני לעומתה רק רוצה ללכלך את המקלחת במחשבות
מגלגלת חגורה
וחושבת איך היא תורגש
על פלחי הישבן הבהירים שלי
שמזמן לא האדימו או סומנו
איך העצמה שלו תחרט בי
עם כל הצלפה
נזכרת ביד שלו שמכינה אותי
ועדיין מצליחה להפתיע אותי
בעצמת הרכות
שנמצאת גם בהצלפה כואבת.
החגורה הזו כמו האנטנה של הרכב
שהייתה מונחת בתוך הרכב
ותהיתי לעצמי אם זה שוט או סוג של קיין חדש
שמשווע לנחות עלי בקצב האהוב עליו,
שנינו נזכרים בדיוק באותה סיטואציה
בה בן זוגי מצא עצמו מנויילן כמעט לחלוטין
ואנחנו מחייכים בהתרגשות,בלי מילים...
כל כך מתוקים הזכרונות
משאירים את שביל הציפיה
אדום ואוהב.
כל דבר ישר מקפיץ את דמותו מולי
המחשבות ישר נוסקות ליום בו הוא חוזר.
תהיינה מוכנות לעוד....
#עכשיו_מותר
