להתמסר
כל יום, כל שעה, כל שבוע
לידו, לצידו ובעיקר כשרחוקה ממנו
אני לומדת להתמסר, לתת את עצמי
להניח לרצון ולהזדקקות שלי להִשמע ועם זאת להתמלא או לא על פי הרצון, ההזדקקות והיכולת שלו.
הקשר אתו מתחדש, משתנה, מפתיע ומבקיע דרכים ורגשות כל פעם, כל הזמן.
אין יום דומה לקודמו, כל מפגש מעמיק את מערכת היחסים המשולשת הזו.
לתומי חשבתי שככל שהקשר יתארך ויתהדק
ההתמסרות, הויתור על הרצון לידע, להבנה יקטן ואפילו יעלם.
זה קורה לי, אבל בצעדים קטנים מידי לטעמי ולקצב שלי.
חשבתי שאני מאלה שאוהבים שהים יסער כל הזמן, אז כן אני לא יכולה ללא הגלים הגבוהים ואלה הנמוכים שסוחפים
אבל מסתבר שציפיתי שהם יהיו בגובה ובקצב קבוע שאכיר ואזהה ואוכל לצוף עליהם ברוגע.
אני מודה לו וגם לו שהם לא חושבים כמוני.
ואני לומדת, מרגישה תלמידה עם קוקיות בשיער החלק, לב דופק בהתרגשות ובמהירות
רוצה להיות תלמידה טובה.
אני מרגישה נזקקת יותר, מחכה ללא סבלנות.
הביטחון, העטיפה, הרצון והאהבה ברורים, ניכרים וניתנים בלי היסוס .
ועדיין הצורך שלי בפיסות של הבנה וידע למה ומתי, מרגיש לי כמו הנחש
שמפתה את חווה.
יש בי בטחון מלא בו, אני כולי מסורה ומתמסרת אליו, לו ולקשר שמתהדק סביב צווארי וליבי.
וככל שאני מתמסרת יותר, מרפה מעוד חלק, מאפשרת לי לנוע בחוסר הודאות בביטחון
משהו נוסף מרים ראש וצועק לי;
"היי, למה? כמה? מתי? איך?"
אני אוטמת אוזניים, מכניסה את עצמי לקורי העכביש הטווּיִם היטב סביבי
מנסה להפוך לזבובה שנלכדה, אינה רוצה להאבק ואינה רוצה לברוח.
רוצה להיות שם, בערפל, בשקט המחריש אוזניים, רוצה להיות מסוגלת לנשום, להזדקק טיפה פחות.
יודעת שכל אות ממנו תהפוך אותי חזרה לבעלת כנפיים חופשיות.
אתה לוקח לי את האוויר
גם בימים בהם האצבע שלך
אינה מונחת על קנה הנשימה שלי.
והתחושה הזו, הרצון הזה לינוק ממך
בועות של חמצן
מנחיתה אותי לרגעים בהם אני הופכת
לבועת החמצן שלך
זו שאתה נושם ומנשים אותה כאוות נפשך.
#שיחותיעם נפשי
