סקרנות מאוחרת

לעיתים נדמה לי שכלום לא מתוכנן אצלו
ואז אני נזכרת
בספונטניות שמבצבצת אצלו
בתוך הסדר הפנימי שלו
כאילו הוא קורא 
את הבלגן האינטימי שלי
גם את מה שאני לא כותבת

זמנֵי המתנה,
הם משהו שעדיין לא הצלחתי ללמוד לנשום עמוק לתוכו
זהו זמן מריבות בין הראש ללב
בין הגוף לנפש.
מנסה להבין,
במקום פשוט לעוף.
כל מה שאני זקוקה לו
זה להאסף בין זרועותיו
להתכנס אל השקע שלי בצוואר שלו
לרדת על בירכי אל בין רגליו
ולסתום את כל נסיונות ההבנה
בנר היפה שבין רגליו
לאסוף את השָמָש המטפטף שלו
עמוק בתוך פי
זה המזדקר כדי כדי להבעיר עוד יותר
את הגחלים הלוחשות שאני כל יום עבורו.


אדון שלי, אפשר כבר לבוא להדליק את החנוכיה? :)

בוקר של אור