סקרנות מאוחרת

"אף אחד לא יכול להבין את העוצמות"
הוא לחש לי היישר אל תוך האוזן שלי ,כשהוא מסדר מחדש באצבעותיו את העור על הלחי שלי.
"נכון כלבה קטנה שלי?"
אני מהנהנת לא מסוגלת להוציא מילים מהפה מעוצמות הרגשות והתחושות שנפערות לי בלב ובגוף.
מנסה להשמיע קול ולא מצליחה מעוצמות הצורך שמתרחבות וגדלות בכל מפגש וכל מילה שהוא כותב או אומר לי.
והפכות להיות פראיות ומורעבות אחרי כמה שבועות שהוא היה רחוק.

והאמת היא שגם אני לא מבינה את העוצמות הללו, אני רק מרגישה אותן בכל חלקיק בגוף שלי
וכמה אני שמחה שלא מעניין אותי להבין, 
אלא רק להיות קשובה לצורך הלב שלי ולרצונות הנשמה והגוף.
ללא חפירות מוח ארכיאולוגיות 
:)

כמה טוב ששבת אלינו, אריה שלי