סקרנות מאוחרת

השקט הזה, שאין בו רע, מאתגר אותי.
אני כותבת את ליבי וגופי החוצה ממני
הנשימה מתקצרת עם כל מילה שאני כותבת
ואני צריכה משאף כשסימנים כחולים מצטיירים על המילים ששלחתי
וכשאוויר המילים ממנו לא מגיע
לפעמים אני מרגישה כמו קפיץ מתוח
כאילו מישהו מסובב לי את המפתח ההוא שבגב
- טוב לא בגב, אלא, בלב וגם באגן הים התחתון שלי 😄 -
המפתח כבר סובב עד לקצה האפשר
אם רק מחזיק המפתח יעזוב אותו
אני אתפוצץ ואשפריץ אהבה, תאווה, עצבים וצחוק לכל עבר
מין בליל של תחושות
שרק אדם אחד {חוץ מעצמי} יכול לפרק אותם במילה
או יותר עדיף במגע.


:) 

הערב מתקרב כבר?