הוא שאל אותי על הילדה.... המטפל. בטיפול.
סיפרתי שלו שמאז שהיא בכיתה ג' יש לנו סיכום שהיא מסתכלת עליי ואז אני מבין שאני צריך לחלץ אותה מהסיטואציה.
נגיד שהיא לא רצתה ללכת לאבא שלה
סיטואציה חברתית שלא באה לה בטוב
אפילו הברזתי איתה כמה פעמים מהטיפול רגשי כי לא התאים לה שזה היה בקבוצה.
וככה זה עד היום, היא יודעת שתמיד ובכל דבר היא יכולה לסמוך עליי. אני תמיד שם בשבילה.
אתה חושב שאתה המושיע שלה? הוא שואל אותי...
נתקעתי... לא הייתי מוכן לזה. שתקתי לשניות ארוכות. רגע חשבתי על זה וחצי דמעה איכשהו יצאה ממני.
למה זה נוגע בך, הוא שאל..
כן, עניתי בצורה חד משמעית. תכלס כן. אני תמיד מרגיש שאני צריך להציל אותה. לדעתי ההורים שלה נכים רגשית ואני עושה הכל לתת לה את מה שאני חושב שהיא צריכה. מה? לא בסדר??
אבל אתה לא אמור להיות המושיע שלה הוא אומר. אתה לא אבא או אמא שלה.
נכון. אבל זה גם התפקיד שלי. ככה אני רואה את זה.
ונגמרה הפגישה.
וזה לא עוזב אותי בראש כבר כמה ימים. אני לא יודע מה אני אמור להרגיש לגביי זה..
תיסבך אותי לגמריי... גמר עליי.