צבע החיים

כשאת קוראת לי דאדי.

משהו בתוכי נמס.

העיניים היו סגורות.
אני לא ראיתי אותה. כעסתי על עצמי שלא ראיתי. כעסתי על עצמי שלא הבנתי, שלא הפנמתי, כי היא אמרה ולא הקשבתי או לא האמנתי או לא יכולתי להבין ממגבלות נפשי.

העיניים פקוחות.
חשבתי שזו נקמה. זה הרגיש ככה.
הכרתי חלקים ממנה כל כך טוב שחשבתי שגם את המעשה הזה שלה הבנתי. קר, מכוון, כואב, ננעץ בבשר, חסר כבוד, חסר בושה.

פקחתי עיניים, למרות ערפל המלחמה שהתנהלה בתוכי אל מול התקיפה הישירה שלה.
אולי זו לא נקמה? שאלתי את עצמי.

המעשים שלה, למרות שכאבו וצרבו היו לא במטרה סופית להכאיב. המטרה היתה לגרום לי לשחרר אותה. המטרה שלה היא להשתחרר.
היא ידעה שאם תכאיב לי מספיק אני אשחרר ממנה. ללא צל של ספק.
וככה, ככה כל הרגש וכל האהבה האלו מתו ולא כל הזמן ירחפו מעליה, מעליי, מעלינו.
רק ככה היא חשבה שאפשר להמשיך הלאה. שהכל מת.

להתנתק בצורה אוהבת זו כואב.
להתנתק בטוב צריך להיות מלווה במילים ורגש שלעיתים מושכים אותנו חזרה פנימה למקום ממנו אנו מנסים לצאת.
אבל לא להתנתק. לא להתנתק, לא להתקדם, לא להשתחרר זה מה שהכי מפחיד.
להישאר במקום. להישאר במקום שלא טוב לנו יהיה מלווה בכאב שיותר כואב מהכל. ומהפחד הזה אנשים בוחרים את המעשים שלהם.

כל יום,  כל מבט, כל מגע, כל שיח, כל נשימה.
בכל הזדמנות, גם כשאת קצת רחוקה, גם כשאת הכי קרובה. אני שואל את עצמי, מה את רוצה? מה אני רוצה? מה אני יכול לתת? מה אני רוצה לקבל? מה מפחיד אותי והאם זה באמת הפחד שלי הוא פחד שננטע בי.

קל, סבלנות, הקשבה וסטנדרטים.
לקח מלא אימון לתרגל את זה ומלא השקעה וטעויות אינספור.
תהיו אנשים טובים יותר מעצמכם.
סבלנות, הקשבה וסטנדרטים.
דברים טובים תמיד שם מחכים לכם.

ואם לא עשיתם... לכו לאכול בנאם.

פעם ב... אפשר להיפגע כל כך.

וזה מזכיר נשכחות.

זה מזכיר כמה כאב וכמה יכולת יש.

לספוג.

להחלים.

להמשיך לנשום.

זה מזכיר שזה לא רק בראש, זה בגוף.

פעם ב... נפתחת דלת לרגש נשכח.

לחושך ישן חדש.

לחנק שנותן אוויר חדש.

פעם ב... רואים את אור היום כאור חדש.

מסנוור.

צורב.

אבל כזה שלא נותן לעצום עיניים.

פעם ב...הרגשה אחרת.

באפלה מרעננת.

להיות כאן זו הזדמנות פז לקרוא את מילים של האדם הייתי.
לנבור בתוך נפשי שאינה כבר בצורתה.
להביט בהבדלים והניואנסים של ההתפתחות האישית שלי בלבן של העיניים.
המילים שמתארות קווים לדמותי על רקע שחור.
אלו שדיברו בקולי על שינויים שעשיתי, על אהבות שאהבתי, על רצונות ותשוקות שחלקן נותרו, חלקן קיבלו מענה וחלקן התמוגגו כמו אדים.

זה מדהים.
כמה מתוך האדם הזה נותר וכמה לא.
כמה צעדים פסעתי לעבר האדם ששאפתי להיות.
כמה שהאדם ההוא לא ידע בכלל מה העתיד מתכנן בשבילו.
איך מטרות, כוונות, רצונות, תשוקות, אהבות, משתנים יחד עם דפי לוח השנה.

אפילו חלק מהשירים נותרו וחלק מעלים שאלות של מה לעזאזל חשבתי לעצמי.

זה באמת אני היום.
זה באמת אני שהייתי.

האם זו תיבת פנדורה של שיפוט עצמי או קפסולת זמן שאוצרת חוויות יקרות.

תאהבו, בעיקר את עצמכן/ם.

גם איפריות נופלות.

פוסטים של 3 בלילה הם מאוד שונים מפוסטים של שתיים בצהריים.
יש בהם פחות שכבה, הם חודרים יותר עמוק ושולפים מידע חבוי של מחשבות הנעוצות בשורשי מהות.

לא התעוררתי באמצע הלילה כי משהו צעק.
התעוררתי כי כאשר אתה רגיל ללכת לישון מאוחר ולקום ב 6 ונרדמת ב 22 מתעוררים ב 3. אז תגידו לפרויד שימשיך לשתוק בקבר שלו.

הימים האחרונים לא קלים, העבודה עמוסה מתמיד. לימודים בקצב מהיר בסמסטר מקוצר בגלל מלחמה. מתרגל לחיים חדשים אחרי 4 שנים של זוגיות שהסתיימה. אז נרדמתי מוקדם. והתעוררתי ב 3. לא צריך לפרש כל דבר, בעיקר שמסביב הכל הרבה יותר דפוק ממני.

בדירה חדשה, בעיר חדשה, עם תובנות חדשות.
וצריך לתת לזה מקום, להניח את זה על השולחן ליד הסיגריות. רק כי בסוף גם זה צריך להגיע למאפרה.

זו היתה זוגיות טובה.
הכרנו קצת לפני שהקורונה הגיעה לישראל. "אמרתי לכם", כבר באוגוסט שמעתי עליה. אף אחד לא מקשיב לפסיכי עם השלט בצומת.

אם להיות מדויקים... בדיוק בתאריך הזה לפני 4 שנים.
הכרנו בכלוב. גרושה יחסית טרייה +2.
הרפתקנית ופראית לחלוטין, סוחפת.
עברנו המון יחד, אין סוף חוויות חדשות למרות שחשבתי שראיתי הרבה. לא היה בנו שום דבר שהרגיש רגיל. מהדייט לא דייט הראשון, הבילויים, הקורונה היתה תקופה משוגעת וקשה, הזיונים, הטיולים, הארוחות. ובתוך כל זה עברנו המון משברים של החיים יחד, כאלו שאת הבאת וכאלו שאני. גם את משברים שלנו צלחנו שוב ושוב ושוב.

עד שבסוף השוב לא הגיע.

מבחינתי, הגיעה נקודה שבה ניצבתי עם אפס כוחות מול גרם אינסופי של מדרגות.
ואותן כוחות ששאבתי מאיתנו אפסו לחלוטין.
שחקנו את עצמנו עם לחצים ווויכוחים עד שלא נותרה האנרגיה שהזינה אותנו להמשיך לצעוד.
את הפסקת להיות כח ועזר לצידי.

נאמרו ביננו דברים שלא היו צריכים להיאמר. מכעס, מתסכול, מחוסר שקט, מעייפות, מעצב.
ומכל מה שאמרת, ומכל מה שלא, גם אני הפסקתי להיות עזר לצידך.

ויסודות של אהבה שקעו, ויסודות של אמון קרסו, ויסודות עליהם לבנות מחדש לא נותרו. וקמתי, ואמרתי די, נואשתי, ארזתי ועזבתי. 

לפאקינג פתח תקווה??????!!!!!! כן כן אנשים, האיש מהיישוב בהרי השומרון גר בפתח תקווה עכשיו. שיט.

יש דברים שראיתי ברחובות פתח תקווה שלא ראויים לציין. איזו עיר הזויה.

אם היה לי אלכוהול בדירה, הייתי מרים כוסית.
זה לא הספד.

"קבור את המתים כי הם מסריחים" קוקטיל 1988.

לא, לא מצטער על כלום, עשינו את הכי טוב שלנו וזה לא צלח. וזה בסדר.
למדנו המון, גדלנו והתבגרנו והשכלנו והתפתחנו המון. וכמו כל תלמיד, גם תלמיד של החיים לא נשאר באותה כיתה, ממשיכים הלאה.
אבל לא לפני שאומרים תודה.

לחזור אחרי שנים זה סימן להצלחה.
זה אומר שמה שחיפשתי קיים, כי מצאתי.
מסגרת הזמן היחסית היא לא המבחן.
כמו הקיום, אם זה נגמר במוקדם או במאוחר הקיום עדיין היה.

זה לא היה קל.
זה אף פעם לא קל.
זה מצריך עבודה יומיומית ותחזוקה.
לא מפתיע שזה לעיתים שוחק.
לא מפתיע שלעיתים מה שנשחק נשבר.

עכשיו, מההתחלה, עם הרבה יותר ניסיון ולמידה.
כל מה שצריך זה לבנות את זה חזרה.
טוב יותר, חזק יותר, עמיד יותר.
בחוכמה.

לא,

לא בהכל אני אשם.

לפעמים צריך להגיד את האמת גם אם היא לא נעימה.

כן,

זה לא קל להודות,

בטח לא במי שאתה ובחסרונות שלך.

אני עדיין לא יודע,

מה יהיה איתי, איפה אני אהייה בעוד שנה,

זוג, בודד, לבד, יחד,

איזו הגדרה תתאים לי באיזה זמן נתון,

מה שאני כן יודע עכשיו זה שאם אני מפנה את השאלות שיש לי אלייך כלפי עצמי,

התשובות פתאום נראות הרבה יותר פשוטות.

להצטער על מי שאני אני לא צריך,

זה מי שאני.

אבל להגיד לך בפירוש, שחור על גבי מסך,

זה לא את, 

זה אני שלא היה מוכן לקבל את הטוב שהיינו.

רק לפעמים,

אנחנו, הרגעים המעטים שהיינו יחד

אותם רגעים נפלאים של תשוקה

אותם רגעים שצעקת, שהתחננת לעור,

אותם רגעים שליטפת בדרך

אותם רגעים שהטעם והריח שלך היו קרובים

לפעמים,

אותם רגעים גורמים לי לרצות לשבור את ההגה ימינה לתוך עמוד

אבל רק לפעמים

למי שלא יודע,

מילים : אביב גפן

פשוט מדהים

דנה נמה, דנה קמה,

למה דנה קמה?