צבע החיים

גם איפריות נופלות.

פוסטים של 3 בלילה הם מאוד שונים מפוסטים של שתיים בצהריים.
יש בהם פחות שכבה, הם חודרים יותר עמוק ושולפים מידע חבוי של מחשבות הנעוצות בשורשי מהות.

לא התעוררתי באמצע הלילה כי משהו צעק.
התעוררתי כי כאשר אתה רגיל ללכת לישון מאוחר ולקום ב 6 ונרדמת ב 22 מתעוררים ב 3. אז תגידו לפרויד שימשיך לשתוק בקבר שלו.

הימים האחרונים לא קלים, העבודה עמוסה מתמיד. לימודים בקצב מהיר בסמסטר מקוצר בגלל מלחמה. מתרגל לחיים חדשים אחרי 4 שנים של זוגיות שהסתיימה. אז נרדמתי מוקדם. והתעוררתי ב 3. לא צריך לפרש כל דבר, בעיקר שמסביב הכל הרבה יותר דפוק ממני.

בדירה חדשה, בעיר חדשה, עם תובנות חדשות.
וצריך לתת לזה מקום, להניח את זה על השולחן ליד הסיגריות. רק כי בסוף גם זה צריך להגיע למאפרה.

זו היתה זוגיות טובה.
הכרנו קצת לפני שהקורונה הגיעה לישראל. "אמרתי לכם", כבר באוגוסט שמעתי עליה. אף אחד לא מקשיב לפסיכי עם השלט בצומת.

אם להיות מדויקים... בדיוק בתאריך הזה לפני 4 שנים.
הכרנו בכלוב. גרושה יחסית טרייה +2.
הרפתקנית ופראית לחלוטין, סוחפת.
עברנו המון יחד, אין סוף חוויות חדשות למרות שחשבתי שראיתי הרבה. לא היה בנו שום דבר שהרגיש רגיל. מהדייט לא דייט הראשון, הבילויים, הקורונה היתה תקופה משוגעת וקשה, הזיונים, הטיולים, הארוחות. ובתוך כל זה עברנו המון משברים של החיים יחד, כאלו שאת הבאת וכאלו שאני. גם את משברים שלנו צלחנו שוב ושוב ושוב.

עד שבסוף השוב לא הגיע.

מבחינתי, הגיעה נקודה שבה ניצבתי עם אפס כוחות מול גרם אינסופי של מדרגות.
ואותן כוחות ששאבתי מאיתנו אפסו לחלוטין.
שחקנו את עצמנו עם לחצים ווויכוחים עד שלא נותרה האנרגיה שהזינה אותנו להמשיך לצעוד.
את הפסקת להיות כח ועזר לצידי.

נאמרו ביננו דברים שלא היו צריכים להיאמר. מכעס, מתסכול, מחוסר שקט, מעייפות, מעצב.
ומכל מה שאמרת, ומכל מה שלא, גם אני הפסקתי להיות עזר לצידך.

ויסודות של אהבה שקעו, ויסודות של אמון קרסו, ויסודות עליהם לבנות מחדש לא נותרו. וקמתי, ואמרתי די, נואשתי, ארזתי ועזבתי. 

לפאקינג פתח תקווה??????!!!!!! כן כן אנשים, האיש מהיישוב בהרי השומרון גר בפתח תקווה עכשיו. שיט.

יש דברים שראיתי ברחובות פתח תקווה שלא ראויים לציין. איזו עיר הזויה.

אם היה לי אלכוהול בדירה, הייתי מרים כוסית.
זה לא הספד.

"קבור את המתים כי הם מסריחים" קוקטיל 1988.

לא, לא מצטער על כלום, עשינו את הכי טוב שלנו וזה לא צלח. וזה בסדר.
למדנו המון, גדלנו והתבגרנו והשכלנו והתפתחנו המון. וכמו כל תלמיד, גם תלמיד של החיים לא נשאר באותה כיתה, ממשיכים הלאה.
אבל לא לפני שאומרים תודה.