צבע החיים

כאב או אושר?

מה גורם לך להרגיש יותר חי?

 

אם אושר, תאהבי אותי למוות

אם כאב, תכאיבי לי למוות

 

העיקר תעשי משהו

 

 

זה רק רעש

אבל הוא לא מפסיק

הוא מגיע מבחוץ וחודר פנימה

ולא מפסיק לקפץ בין הקירות

 

שקט

זה כל מה שחסר עכשיו

קצת שקט, רק ליום או יומיים

זו באמת בקשה כזו גדולה

 

שקט

 

 

אני שונא את ג'סטין ביבר,

אני אוהב את סקריליקס,

 

המוזיקה ממש טובה,

וגם המילים,

 

פאק זה אחלה טראק,

וב-170 קמ"ש זה משתלב ממש טוב.

 

I'm too old for this shit

 

 

 

 

רושם ראשוני,

 

בהתחלה.

מהרגע הראשון הייתה לנו אחלה תקשורת,

השיחות זרמו והחיבור היה מעבר למשהו רגיל וסטנדרטי,

את הבנת אותי, אני אותך, ועם הזמן התחלנו כבר לקרוא אחד את השנייה מעבר למילים הכתובת,

הראש שלך הדהים אותי, כל כך חכמה עמוקה ומורכבת,

כל הנשים הן בפני עצמן עולם ומלאו, אבל את, עולם רחב אופקים עם נופים מרהיבים,

ידעתי שזה יהיה מצער לאבד את החיבור הזה,

וככל שהזמן עבר, ובגלל שהחלטת לא להחליף תמונות הדאגה לאבד אותך בגלל משיכה פיזית גדלה.

 

כתבתי על זה בצורה מעורפלת, כזו שרק את מבינה.

והבנת, גם אמרתי לך כמה זה מעלה בי חשש לאבד חיבור כזה טוב בגלל משיכה פיזית, או בעצם חוסרה.

 

אבל הזמן עבר, ולא וויתרנו, השיחות התעמקו, החיבור התעצם,

וכששלחת לי את תמונותייך וסירבת לקבל את תמונתי החשש גדל.

את יפייפיה, במס' דרגות מעליי,

לא אני לא מכוער, פשוט ריאליסטי.

 

וברור שהיית מד"סית בצבא, וברור שאת בכושר, ריצות ואופניים, זה ברור,

הגוף שלך מבהיר את זה בצורה שלא ניתנת לוויכוח.

 

לא עבר הרבה זמן מאז, השיחות היו רציניות, וכבר חצינו הרבה גבולות בשיחות שלנו,

העמקנו בנפש אחד של השנייה וצללנו לתוך המיניות שלנו בלי בושה.

אז התפנה לך זמן, התבטלה פגישה, ונפגשים.

 

חמישי.

באמת? היום?, אבל אמרנו מחר,

פאק, ואני לא מגולח, וזו לא החולצה שרציתי ללבוש כשנתראה לראשונה, והבית מבולגן.

ולמה לעזאזל אני נשמע כמו בחורה.

אין מה לעשות, זה קורה לכולנו ורק מעטים מאתנו מוכנים להודות בעובדה שיש דברים שנשמעים מטופשים אבל הם מדאיגים אותנו.

אחרי הכל אפשר לראות את זה בצורה כל כך ברורה, גם בשולטים הכי קשוחים ובלה בלה בלה,

הם עדיין משקיעים מאוד במראה שלהם ובתלבושת / תחפושת כשהם יוצאים מהבית.

 

ונראה אותם מעיזים להגיד שזה לא בגלל שיש להם איזה פאק בביטחון העצמי כשזה נוגע למראה חיצוני ושיפוטיות,

ובכלל אם כבר מדברים על זה, בתור קהילה שאמור להיות פתוחה מינית בתפיסה שלה,

בפועל הרוב כאן שיפוטיים ושטחיים בצורה מזעזעת, וגם לא יודעים כיצד לכבד ולקבל אנשים חדשים שמנסים להשתלב,

ויותר מכך מצער שאלו הגברים בעיקר שפוגעים במוניטין של הקהילה,

אלו ששולחים הודעות לנשים בצורה מבזה ומטופשת, וכשזו שמה עליהם זין הם ממשיכים לנסות בכל דרך וצורה הגובלת בהטרדה.

 

גברים יקרים, צר לי עליכם, תלמדו, להיות שולט זה קודם כל לשלוט בעצמך.

 

אני יושב באוטו בנקודת המפגש שקבענו, הבטן התהפכה מאז שהודעת שניפגש, ובכלל, שנוסעים אליי.

אני תמיד מעדיף פגישה ראשונה במקום ציבורי יותר, שכל הצדדים מרגישים בטוחים יותר,

אבל מי אני שאתווכח עם ההחלטות שלך, נתתי לך את הבחירה, הסברתי דעתי, והנה אני כאן מחכה.

 

דלת הנוסע נפתחת, את מתיישבת לצידי, יפה מכל תמונה שעלתה לי בראש, יותר מהתמונות ששלחת.

אני נוסע, כי צריך,

לעיתים העיניים נודדות מהכביש אלייך, רגלייך החשופות, הפנים, הגוף, את בשלמותך המשגעת יושבת עכשיו לצידי,

אל תשכח לנשום.

 

היד שנועדה לגעת בך, שחיכתה ימים לרגע הזה, שפנטזה על ההרגשה של העור שלך,

עכשיו היא נודדת, נוגעת, סוף סוף, מגששת אותך,

לומדת, ומלמדת אותי אותך,

והמגע של עורך מחשמל, משכר,חלק, עם טמפרטורה משתנה, כמו עולם, כמו שידעתי.

 

נוסעים קצת, משוחחים, את נשענת לנשק ושפתייך רכות, את טעימה,

ללא ספק סימן טוב,

וככל שהנסיעה נמשכת בעומסי התנועה אני רוצה יותר ויותר כבר להגיע ולגעת בך.

 

עצירות תדלוק בדרך,

תדלקת אותי עם שפתייך, עם מגע עורך בשלי, מעניקה את האנרגיה שלך אליי, מזינה אותי.

 

הגענו,סוף סוף.

אני רץ פנימה לסדר כמה דברים, את ממתינה ברכב.

נכנסים, עולים לחדר השינה עם בקבוק יין אדום שבחרת מבין המבחר שלי, אני מוזג לך, מתיישבים על המיטה.

 

דיברנו, הרבה, במילים, אבל בעיקר במגע.

את מנסה לרוץ קדימה, עושה כרצונך, כנראה ששכחת קצת עם כל הפינוק הזה את מקומך,

אני עוצר אותך, מסביר לאט מה עשית לא נכון, נותן לך הזדמנות לתקן ולכפר שגיאותייך.

 

קצת קשה לזכור הכל, את יודעת, עומס חושים, עומס תחושות.

 

נשארתי לבוש, פרסתי אותך כרצוני עירומה על המיטה,

אצבעותיי חוקרת הכל, חשות כל פינה, כל קימור, כל גבעה, כל מישור בטופוגרפיה של גופך.

טועם אותך,

ממגוון מדינות עורך, את מזיעה, מתרגשת, עינייך סקרניות ומחפשות,

לעיתים את שוקעת בתחושות בעודי שלשוני בוחנת את מטעמייך.

 

את רוצה להפשיט, אני רוצה להפליק,

והישבן הזה שלך, מעוצב, מוצק, קשה לתאר, באמת שאי אפשר, מושלם.

את מתייצבת כרצוני על ארבע, הישבן באוויר, החורים חשופים ומתחננים,

אם הייתי נותן לזין שלי לשלוט בי, הוא כבר היה חופר בתחת שלך בלי היסוס,

אני חופן ובוחן את החומר, בוחן את הזוויות,

 

אני יודע, כולם אומרים להתחיל בעדינות יחסית ואז להגביר,

שילכו להזדיין, אני מתחיל חזק, ומגביר,

את סופגת בשתיקה, והאמת השתיקה מעיקה, אבל זה כבר נושא שיטופל בזמן אחר.

עורך עדין, הוא נפצע בקלות מתנופת ידי, לא קבענו גבולות אבל זה הזמן להפסיק, אחרי הכל אני הראשון שלך.

אני מלטף, מנשק, את רועדת מהרגישות של ישבנך הרותח.

 

רצית להפשיט? עכשיו את יכולה.

חסרת סבלנות כל השכבות יורדות,

חסרת כל סבלנות את רצה על גופי עם ידייך, עם גופך, עם לשונך,

ברור שאת יודעת מה את עושה, ברור יותר שאת חסרת שליטה ואיפוק,

אני חושב לעצמי איזה כיף, יש על מה לעבוד, יש מה לחנך.

 

לחפור בתוכך.

את כל כך נעימה, את צרה באופן לא רגיל, ורטובה...

וואו כמה שאת רטובה, הכוס שלך סיפק מספיק נוזלים בשביל שבקלות אחדור לך לתחת,

את צועקת,

סוף סוף צועקת, שרה בשבילי,

אני חופר יותר, את צועקת יותר, הגוף מנסה לברוח,

אני לא מוותר, חושב לעצמי כמה אירוני שהכוס שלך דפק אותך עם כל הנוזלים הללו.

 

והחור הזה שלך,

לא ממש הייתה ברירה,

בשלב מסוים, אחרי שכבר שינינו תנוחות ועשינו הפסקות, וכשהבהרת את הצורך,

את רצונותייך לא ללכת ריקה, והשעון תקתק לסיום פגישתנו, אז החור הזה שלך שתה עד הטיפה האחרונה.

 

לה הבנתי מה בדיוק נסגר, חצות בלילה והעיר פקוקה לחלוטין,

למה אנשים לא מזדיינים בשעות האלו, ולאן הם נוסעים,

נהנינו מזה, כל הדרך להתמזמז.

 

הגעתי הביתה אחרי שכבר את לא במרכבתי,

עייף, הימים האחרונים שעברו היו קצרים בשעות שינה,

בילינו כל לילה בשיחות ארוכות, ובבוקר עבודה.

 

נפלתי על מיטתי, עטוף בריח שלך, ונרדמתי.

 

 

שישי.

את חסרת איפוק, כבר אמרתי.

שמונה בבוקר את כבר מתחננת שאבוא עכשיו,

אני לא מניאק, ובטח שחרמן ממך, אז באתי.

 

את צריכה להבין שיש מחיר, חוסר איפוק, חוסר סבלנות, חוסר שליטה.

 

את רוצה להתפשט, את רוצה להפשיט, רוצה לגעת, להתפלש,

ואני רוצה להעניש.

 

הבהרתי לך מדוע,

שלחתי אותך למטבח להביא את כף העץ,

 

השכבתי אותך מתוחה על הבטן כשכפות רגלייך חוצות את גבול המיטה.

במכות הראשות שכף העץ נחתה על מרכז כף רגלך חשבתי שגם את זה את הולכת לספוק בשתיקה,

לא אוהב שקט,

וצעקת, גנחת,

עם כל מכה צעקת, סיפקת את מה שהיה חסר בתמונה המושלמת שלנו,

אני אוחז באמת שוקייך, מרגיש את חום גופך עולה, את עורך מזיעה, ומאזין לך שרה לי,

צועקת.

 

כשנגמר, ליטפתי, נישקתי,

המבטים שלנו שקעו אחד בשנייה,

שוב, המון המון מגע,

ותוך זמן קצר בתוכך שוב שקעתי,

את אוהבת חזק, חזק ועמוק,

גם אני.

 

מסיימים בנשיקה שדורשת עוד,

אני חוזר לביתי,

ומבין,

 

שיט התיאבון חזר.

לך תאכל אמרת,

יש לך בכלל אוכל בבית?

 

לא,  אני עונה

אולי אני אסע לעיר לקנות משהו.

 

אני הולכת להכין ארוחת ערב,

לך תאכל.

 

טוב, אני עונה וחושב לעצמי שלאחרונה אני עושה דברים בלי סיבה מובנת

והם מתבררים כי נעשו בזמן הנכון.

 

אז מתלבש, נכנס לאוטו החדש שאני כל כך אוהב,

נוסע בכביש הישן שאני כל כך אוהב,

והמחשבות מסתדרות מעצמן, ועם כל קילומטר הכל נראה ברור יותר.

 

לאן, האמת שאין לי מושג, 

לא באמת רעב, לא אכלתי היום כלום וזה כבר לא משנה לי,

צמא, בהחלט צמא.

 

איזה מזל שיש כוסות באוטו,

ויש גם וויסקי שלאחרונה מצא את מקומו באוטו באופן קבוע.

 

אז אני נוסע, למקום מוכר עם נוף משכר....

 

 

שנים לא הייתי כאן, והמקום לא השתנה בכלל,

רק הנוף, הנוף בהחלט השתנה,

 

האורות על קו השמיים בהחלט מאירים את הנפש,

כוס הוויסקי נמזגה, וכבר כמעט בדרך להתרוקן,

 

את קופצת לבקר, בטקסט,

אם היית יודעת שלא אכלתי היית כועסת?

 

השיחה הייתה קצרה, אבל המשמעות הייתה אדירה.

 

מהרגע הראשון שהכרנו שמרת על פרטיותך מולי, לא נחשפת, בקושי שם,

ובעוד שחשפת את נפשך ואת תשוקותייך, עדיין תמיד היה גבול, גבול הפרטיות.

 

זה היה לי כל כך ברור ומובן, לא ערערתי ולא מחיתי,

להיפך תמכתי בבחירה שלך ולא קיבלת ממני שאלה בנושא שוב מאז.

מאז ומעולם אמרתי שקשר אמיתי, ובבדס"מ בעיקר תלוי בלבנות אומן.

 

ובשיחה הזו, ככה פתאום, בדיוק כשנעלמה לדקה הקליטה בטלפון שלי את כותבת בכזה חוסר קשר אבל עם כל כך הרבה משמעות.

 

"אני סומכת עליך"

 

אני מנסה לתרגם במיליון צורות את הכוונה שלך אבל לא הצלחתי.

"תסבירי?" אני עונה.

 

"XXX-XXXXXXX"

ענית.

 

תגובה ראשונית שלי, בדיוק כמו שהיא נכתבת ככה היא נאמרה בקול רם.

"פאק".

 

ברור שקבענו גבולות בעוד שאני מנסה לעכל את המשמעות.

ומה שבא בעקבות זה הימם והפחיד אותי, את יודעת.

 

היית צריכה לסיים שוב,

השארת אותי שם מול אורות העיר הגדולה, עם השקט,

עם המחשבות שרצות כל כך מהר שנשמע שאחרים שומעים את צלילי המנוע שלהן.

 

האמת לא ממש ידעתי איך לאכול את מה שהתגלה לאחר השיחה הזו,

כל אחד והפאקים שלו, לא תמיד יודעים כיצד להתמודד,

 

בסופו של דבר, בסביבות חצות בלילה החלטתי שהגיע הזמן לקום ולחזור למבצרי.

הוויסקי עשה אותי צמא למשהו קר, אז עצרתי בפיצוציה וירדתי לקנות שתיה.

  

אני יודע, לכל דבר יש משמעות, וזה היה פשוט הזוי, וזה בטח גם נשמע הזוי,

אבל למצוא בפיצוציה קטנה בגבעתיים באחת בלילה את המשקה שהכי לוקח אותי חזרה לתקופה הכי יפה בחיי, לזה לא ציפיתי,

 

 

בדרך חזרה, כשכבר סיימתי שתי פחיות הגעתי למסקנה ברורה,

זה מגיע לי, אין ממה לפחד, דברים נועדו להיות כמו שהם,

ובזמן שלהם,

 

כשכבר נחתי בבית שוב הופעת,

את פשוט לא מפסיקה להפתיע.

 

ד"א כשהכלוב יורד לתחזוקה בלילה זה מתכון לאובדן השפיות,

בעיקר אם שניה לפני כן מישהי כותבת לך תסתכל בכלוב מחכה לך הפתעה ממני.

 

 

אתמול יומולדת אתמול יומולדת......... בלה בלה בלה

 

אין לי מושג כיצד מתמודדים עם זה,

זה כל כך זר לי שזה פשוט לא ייאמן,

 

כולם היו ממש נחמדים,

במשרד קנו עוגות ותלו בלונים,

הרגשתי נבוך כמו ילדה בת ארבע.

 

בערב החלטתי שאני אתפנק במסע קניות בקסטרו,

אלגנט זה פשוט אני, לא לובש ג'ינסים ולא טי שירט,

מלתחה של אלגנט, והיא גודלת להיות מלתחה מושלמת,

היה ממש כיף, קניתי מלא דברים,

ד"א קסטרו מטומטמים, מי לא מחזיק במלאי חולצות שרוול קצר,

זה שחורף לא אומר שלא פאקינג חם.

 

במהלך הקניות מישהו אמר לי לבדוק את הפייסבוק שלי כי מסתבר שהרבה אנשים איחלו לי מזל טוב,

זה היה נשמע לי מוזר בהתחלה, בעיקר שאני כמעט ולא נכנס לפייסבוק, ולמה לעזעזל שם ולא בטלפון או ווטס אפ, או אסמס,

אם לא הייתי נכנס לא הייתי יודע, מה נסגר, כולם מתרחקים באשליה של קירבה דרך פייסבוק.

בקרוב סקס VIA פייסבוק.

 

אז מהסקרנות נכנסתי, ואכן לא היו חסרות ברכות ואיחולים וסמיילי ופרחים וכל שאר השטויות,

אמרתי תודה בנימוס למי שרציתי, והמשכתי בקניות.

 

הטלפון שלי פתאום פלט צליל מוזר, 

מסתבר שיש לי את הצאט של פייסבוק באפליקציה,

 

השם היה לי מיד מוכר, הפנים גם, "מזל טוב חבר ותיק" הוא כתב,

 

אל תשאלו אותי למה ככה עניתי, אבל זו הייתה הרגשה בלתי מוסברת ונדרשת.

אמרתי תודה, והבהרתי לו שאם אנחנו לא נפגשים הערב הוא סתם זבל כי הגיע הזמן לחדש קשר, עברו 10 שנים.

 

הוא קפץ על זה, תוך שעתיים אני אצלך מסר.

 

כעבור שעתיים הוא הגיע, כמובטח,

והשיחה כאילו המשיכה מאיפה שהפסיקה בפעם האחרונה שהתראינו,

 

לא ייאמן, עשר שנים, הוא ואני יושבים במרפסת, שותים ומדברים על הכל כמו תמיד,

זיונים...... אהה ד"א המסכן הרגיש רע שאוהב אוהב להרביץ להן, ולקשור, ולהעניש, ולשלוט

חחח לא ייאמן..... גם אני דפוק, אתה לא לבד, יש מלא כמוך, ברוך הבא, תפתח פרופיל בכלוב.

 

הכל חשוף, הוא מספר לי על הצרות שלו, אני על שלי,

הצרה שלו - עבודה

הצרה שלי - כל השאר

 

אז היום כבר סידרתי לו עבודה, והוא כבר מהלל אותי בפייסבוק,

שיט אני בפייסבוק.

 

ובתמורה, הוא ישב איתי כל הערב וענה לכל השאלות ששאלתי,

מסתבר שהחבר הזה, יודע עליי יותר ממה שאני יודע על עצמי,

הוא זוכר את כל מה שנמחק לי, דיברנו המון, הוא התעניין ואני הסברתי,

הוא הבין, ואני הסתקרנתי.

 

אני עדיין בהלם, זו הייתה יומולדת משמעותית.

 

זה בסדר!

 

הכסא הזה ממש לא נוח,

אני ממתין בחדר ההמתנה הרחב ומסביבי קוביות קוביות ובתוכן פקידות המספקות שירותיהן לציבור.

מזל שיש לי אוזניות אני חושב לעצמי בזמן שהמוזיקה שלה מתנגנת ברקע.

"מספר 221B לעמדה מס...", פאק רק 221, אני מביט על הפתק ועליו 257.

זה הולך להיות יום ארוך, ואין ממש מה לעשות מלבד לשרוף את הסוללה בנייד על שטויות.

השיר ברקע נקטע בזעקה חרישית, "תשתקי" הוא אומר לאישה שיושבת לצידו.

 

אני מוריד ווליום ומאזין לה, יושבת בכיסא מלפני על סף בכי, בשקט מתחננת בפניו "זה בסדר, זה קורה לכולם, זה בטח בגלל הלחץ".

"אל תתחילי גם כאן" הוא בעצבים שקטים צועק וידו מונפת לעברה בעצבנות.

 

היא אישה יפה, בלונד צבוע (מינוס), פנים מטופחות(פלוס).

והוא, הוא ענק, לא שמן אך ברור כי הוא מבלה יותר בחדר כושר מאשר איתה בבית.

"אני רוצה שתלך לטיפול" היא אומרת, "לא שכבנו כבר שבועות".

ברור שזה ברור עכשיו על מה הם מדברים, ומה קרה במיטה כשהיא קבעה להם ביומן פגישה.

 

מסכן, הענק העדין נכשל בתפקידו, אני מחייך, ומשחק אותה לא מקשיב.

"זה לא בסדר" היא אומרת כשדמעה מתחילה לזלוג מעיניה.

"זה לא בסדר שאת פותח הכל בפומבי" הוא לוחש לה בצעקות.

"אחרת היית בורח" היא עונה במתריסנות.

גבר גבר זאתי אני חושב, אל תוותרי לו.

 

"זה לא בסדר שאתם מתעלם ממה שאני צריכה" היא כמעט צועקת.

"כלום לא בסדר בשבילך נכון?" הוא שואל.

 

אם הוא רק היה יודע מה שאצלי בראש עובר הכל היה בסדר, אני חושב לעצמי.

 

הם יחזרו היום לביתם וימשיכו לריב, רק עכשיו זה יהיה בצעקות.

היא תבכה, הוא יצא מהכלים, הם ירדו לשפה נמוכה, כמעט ויקללו אחד את השנייה.

היא לא מבינה כמה היא פוגעת לו באגו.

או שבעצם היא מבינה אך לא אומרת לו שהיא מבינה, ושהיא לצידו, ושהם יעברו את זה יחד.

 

היא תכין לעצמה נס, והוא יהיה בעצבים.

היא תסתובב לעברו כשכוס הקפה בידה, הוא יתפוס אותה, יסובב אותה ויקפלה על שולחן האוכל הקטן.

כוס הקפה על הרצפה תתנפץ.

וזה בסדר.

 

הוא יקרע ממנה את החצאית, היא תהייה בהלם מוחלט.

הוא יקרע ממנה את התחתונים וההלם יתחלף לפחד מעורבב בהתרגשות.

וזה בסדר.

 

הוא יפשיל מכנסיו, ויחדור לתוכה בחוזקה.

בהתחלה זה יכאב לה, וגם לו.

וזה בסדר.

 

ואם יצליח לעמוד במשימה, ולא לגמור בתוכה כמו בבון תוך 30 שניות אז פתאום היא תבין, פתאום היא תרגיש.

הוא חוצב בתוכה כמו שמעולם לא עשה, היא נהנית בפעם הראשונה מזה שנים.

הוא עומד בתוכה חזק, עמוק יותר מבכל פעם.

וזה בסדר.

 

הוא ידפוק אותה חזק, בקצב.

 כל הצלחות מהשולחן יתנפצו על הרצפה, המלחייה גם כן.

וזה בסדר.

 

היא תגנח, הוא יתנשף.

הוא יצא ממנה, יסובב אותה אליו צמוד, ובידיו החזקות ירים אותה כשידיו אוחזות בישבנה החשוף.

יצמיד אותה לקיר וימשיך בחדירות ארוכות ומלאות.

וזה בסדר.

 

היא תחבק אותו, תביט בעיניו ותראה אותו לראשונה כמו שלא ראתה מעולה, גבר.

התמונה שהייתה תלויה על הקיר תשבר על הרצפה.

וזה בסדר.

 

משם הם יעברו לשיש, משם לספה בסלון, משם לרצפה, ומשם לחדר השינה.

ובדרך הכל יישבר, תמונות, פסלונים שהיא אוהבת, כדים שהוא שונא.

הם יצחקו כל הדרך, יגנחו כל הדרך, יכתימו את הספות שהיא אוהבת.

וזה בסדר.

 

היא תגמור כמו שמעולם לא גמרה, היא יגמור בתוכה בעוצמה.

מיוזעים הם ישכבו צד לצד במיטה, ידו כרוכה סביבה.

היא מביטה בו בעיניים חדשות כשראשה נח על חזהו.

הוא מביט לתוכה ואומר "זה בסדר?"

 

אני חושב לעצמי כשהכל נגמר האם זה רק אני או שזה באמת בסדר.

הם ממזמן כבר השתתקו, כמו מתאגרפים כל אחד בפינה שלו מחכה לסיבוב הבא.

האם אני שרוט או ש.......

"מספר 257 לעמדה מספר......3"

יהיייייי תורי:)

אני פוסע במסדרונות,
בין משרדים מעוצבים,
מאחל לכולם בנימוס שנתראה,
דלת הזכוכית נפתחת ומעברה דלתות ברזל מבקשות אותי לבוא,
בחדר הקטן כשסביב מראות ונורות אדומות מהבהבות היא עומדת,
מביטה בי במבט מוכר, אני לא מסיט מבטי לרצפה, מביט חזרה לתוך נשמתה,
היא יפה, לא מרגיש את ליבי פועם, השתתק, היא מחייכת, אני לא,
שערה גלים, ענייה כוכבים, עורה חלק בגוונים ורודים, מאופרת למשעי,
ומתחת לאדמה דלתות המתכת נפתחות במכת ענבל,
מרכבתי ממתינה, אני מביט בה, היא לא צועדת החוצה, גם אני לא.
וכשהדלתות נסגרות אני בולם אותן, מביט בה לרגע אחרון, חושב לעצמי למה לא, מה כבר יש לי להפסיד?
"את באה?", אני שואל בטבעיות, "כן" היא עונה, מפילה את חומותיי במכה,
במרכבה לצלילי הסוסים היא שרה לי, בשפה זרה וצורמת בקולה הענוג והמלטף,
במבט לאחור אני לא זוכר את הדרך, רק את ענייה האדומות,
הסוסים נוהמים צוהלים.
הגענו.
היא פוסעת לעבר שער הטירה,
אני מלווה אותה במסדרונות, במעלה המדרגות, ללשכתי,
הסדינים מחליפים צבעים, היא מתיישבת על קצה המיטה ומביטה בי מביט בה,
אני מתיישב לצידה, היא קמה, משילה את בגדיה,
ועורה, עורה קשקשים, ופניה, פניה משתנים,
עושה סיבוב בחלל, מחפשת מקומה על הרצפה הקרה,
בסיבוב קל נוחתת מולי, פניה הם פניו של אבי.
הוא מביט בי ודמעת דם זולגת על לחיו,
אני מביט בו בפחד,
מביט בו ברעד,
קולו שובר את קירות החדר,
סביבנו להבות ומעל עורבים זועקים,
"אתה בה בני?, הצטרף אליי" הוא צועק,
אני מסרב, הוא כועס,
היא נוגעת בכתפי, ישבה מאחור כל אותו זמן,
אני מסתובב לעברה בבהלה
היא מגישה לי את חרבי
אני מושיט את ידיי אך הם לא שלי

עכשיו אני קולט, ומיד מתעורר
פאק, רק חצי שעה של שינה,
זה היה חרא של יום,
מזל שהוא נגמר.

באמת שלא צריך לקרוא את הפוסט הזה.

כתבתי אותו לעצמי בוורד בכוונה ברורה לפרסם אותו ועכשיו זה נראה לי כבד מידיי.

זו החלטה שלכם, ראו הוזהרתם!

חפירה נפשית.

 

 

אני כותב לעצמי.

 

למה כאן? כי כאן אני מרגיש נוח, לכאן אני מרגיש שייך.

המחברת הווירטואלית הזו מכילה בתוכה את עברי הקצר אך לא מידיי בקהילה הזו ובכלל את המסע שעשיתי בתוכי בכדי להיות שלם ושלם עם עצמי.

 

שעון היוקרה שלי התחיל לזייף לפני מספר ימים.

אבל זיופו לא משנה את התקדמות הימים לקראת התאריך הכי פחות אהוב עליי בשנה.

אני מתבגר, מזדקן, מתפורר ומשתפר.

 

השנה האחרונה היא ללא ספק שנה שאני צריך לחגוג.

ונראה לי שזו פעם ראשונה שאני חושב ככה מיום הולדתי על יום הולדתי.

מעולם לא חגגתי יום הולדת. כשאתה ילד אין לך ממש ברירה אבל מגיל 13 כשעזבתי את הבית ועד היום לא חגגתי יום הולדת.

היו ניסיונות של בנות זוג לחגוג לי בכל מיני צורות אבל אני עצמי בתוכי מעולם לא חגגתי.

 

תמיד כשאני מתקרב לתאריך הזה שמופיע על כל מסמך שמבקשים ממני למלא אני מתחיל לחשוב בצורה כרונית וחולנית כמעט על העבר שלי. על ההישגים והכישלונות שלי, על האנשים שאכזבתי, שאיבדתי, שאהבתי, שאני אוהב לנצח, על השנים האבודות שלי שאני עדיין מנסה לחבר את חלקי הפזל שלהן.

האירוע הראשון שעלה השנה ארע בדיוק לפני חמש שנים.

זו הייתה השנה השביעית לזוגיות שהייתי חלק ממנה. שנת המזל ע"פ מיליון אמונות תפלות.

היא ביקשה שנתחתן, מעולם לא חשבתי על כך האמת אבל זה לא ממש שינה כלום חשבתי לעצמי.

אנחנו יחד כבר שבע שנים שמתוכם חמש אנחנו גרים יחד ומנהלים משק בית יחד. אז זה לא ישנה כלום.

אני לא דתי ובכלל לא מאמין בכלום אבל אני סוגד למדינת החלומות ארה"ב.

אז אם כבר אז כבר. הגענו למדינה הזו כשעל גבי תיק ובתוכו תכנית מדוקדקת כיצד לכבוש את ארה"ב.

תוך ימים בודדים התחתנו בבית העירייה בניו יורק ומשם יצאנו לדרך מדהימה של נופים טופוגרפיות תרבויות ועונות.

אני נהגתי. מייל אחרי מייל גמענו יחד באוטו השכור שקיבלנו מתנה מהדוד מאמריקה.

ראינו את המדינה הזו בכל תפארתה ויופייה, פגשנו אנשים בכל מדינה, מדהימים, מנומסים כמעט ומחבקים.

שמענו סיפורי דרכים וחלפנו באתרי ההיסטוריה והמלחמות.

 

בתאריך ה- 09/10/2010 הגענו ללאס ווגאס.

ולמרות שהיום אני חולם על אריזונה ואלסקה, באותה תקופה חלמתי על ווגאס.

שכרנו ווילה בקומה 50 של אחד המלונות הכי יפים ומודרניים, תוך דקות מצאתי את עצמי עומד ערום בחלון שגבולותיו הרצפה והתקרה ומשקיף על שקיעתו של יום על הסטריפ.

ביום למחרת חווינו את אחד המאורעות הכי מטורפים שראיתי. אלפי זוגות, בכל פינה, בכל בית מלון, קזינו, מסעדה ואפילו בפינות הרחוב הגיעו והתחתנו, העיקר שהתאריך בתעודת הנישואין יהיה 10/10/10.

זו הייתה חגיגה של אהבה וזוגיות, ישבתי בקזינו מול שולחן הפוקר ודפקתי קופה. מסתבר שאני שחקן טוב גם מול אמריקאים ולא רק מול החבר'ה.

בערב שרפנו את הרווחים על אייפון חדש וארוחה מטורפת במסעדת היוקרה במלון.

כשעזבנו כעבור מספר ימים את העיר והמשכנו בדרכנו ללוס אנג'לס הסקתי את המסקנה שעד כה לא השתנתה. זה התקופה הכי יפה ומאושרת בחיי.

 

בשנים שעברו מאז איבדתי את אותה אישה.

אותה אישה שתמכה בי והייתה בשבילי עמוד איתן במהלך שחיי סערו.

אותה אישה שנתנה לי להיות עצמי כל אותן שנים גם אם עצמי היה אדם מבודד סגור וילדותי.

אותה אישה שבזכותה היום אני נמצא כבר מעל שנה במסע של התבגרות וגדילה עצמית שאין כמותו.

 

סיבות הגירושים ממנה היום ברורות לי.

הצלקות שנותרו חרוטות בנפשי בעקבות שנים של ילדות נוראית ואובדן של אב, אחות ואם הותירו אותי אדם סגור שאותו מקיפות חומות אדירות של מערכות הגנה ואטימות.

אדם על גבול חסר נפש.

בסופו של הקשר היא אמרה שהיו לנו המון תקופות יפות, שעזרתי לה המון, שאהבתי אותה כמו שלא אהבו אותה אפילו הוריה.

היום אני יודע שנתתי כמעט כלום לעומת מי שאני היום.

באמת שאני לא מתפלא שהתגרשנו, היא הגיעה לשלב בחייה שהיא הייתה זקוקה להמון, היום אני יודע שזה ממש לא הרבה ועדיין באותה תקופה עם האיש שהייתי זה היה יותר מידיי.

היא הייתה צריכה לעזוב באותה מידה שאני הייתי. היא השתחררה מכבליי ואני גיליתי את עצמי.

כשכבר נכנסו עורכי הדין לעבוד עלינו היא עדיין הלכה חיפשה ומצאה אשת מקצוע הכי טובה שאפשר שתחפור לי בנפש ותעזור להיות אדם, גבר, איש שאוהב את מקבילו המביט במראה.

 

המזלג של חיי ענק.

העבר הזה, אותו אני מפרט כאן, הוא רק הקצה של הקצה של הקצה.

 

אותה ילדות הותירה אותי עם חורים שלמים הכוללים בתוכם חודשים של חיים שבהם אין לי מושג מה קרה.

זה מוזר לשאול אנשים בערך זרים על העבר המשפחתי שלי.

מי הייתי? מי היו הוריי? וכיצד הכל התפורר והפך לחורבות.

העבר שלנו חשוב יותר מהעתיד, ככה אני רואה זאת עכשיו.

אדם חייב לדעת מהיכן הגיע בכדי לדעת לאן הוא ממשיך.

 

כשאני לבד אלו הדברים המעסיקים אותי. אני מרגיש זקן מהמשקל אותו אני סוחב כבר שנים ארוכות.

אנשים אומרים תכתוב ספר, אני מחייך ועונה שזו התקווה הכי גדולה שלי לכתוב את הסיפור של חיי ושל משפחתי שאינה בחיים. רק חבל שאין לי ממש מושג מה קרה בין פרק 9 לפרק 16.

 

זו משימה לא, לגלות את עברך הנוראי.

ובתוכה היא כוללת מעשה מזוכיסטי הכרוך בכאב אדיר של פתיחת צלקות.

 

האם אני מפחד שאשבר? לא.

שרדתי עד עכשיו.

 

האם אני מפחד שזה ידפוק אותי? האמת אני דיי דפוק ככה שכמה כבר יותר גרוע זה יכול להיות.

וברצינות כן. אני מפחד שזה יחזיר אותי אחורה אבל למזלי יש אנשים שחולקים איתי את המסע הזה ותפקידם כמו תפקידי לטפל ולעזור לי כמו שאני להם.

 

יהיה בסדר אנשים אומרים.

אני לא מסתפק בבסדר.

אם אישה אומרת לי שהזיון שלנו היה בסדר סימן שנכשלתי לחלוטין.

עד כה זה לא קרה למזלי.

 

השנה הקרובה תהייה עוד צעד להיות אדם טוב יותר.

אולי גם איזו זוגיות ויש בדרך גם שיפוץ לבית.

אז בכלל פינוקים.

 

שיהיה בהצלחה.

 

אל תאחלו לי מזל טוב, למרות שסביר כי זה מזל שאני חי.

זה עדיין לא היום אבל המניאק מתקרב בצעדי ענק.