לחזור אחרי שנים זה סימן להצלחה.
זה אומר שמה שחיפשתי קיים, כי מצאתי.
מסגרת הזמן היחסית היא לא המבחן.
כמו הקיום, אם זה נגמר במוקדם או במאוחר הקיום עדיין היה.
זה לא היה קל.
זה אף פעם לא קל.
זה מצריך עבודה יומיומית ותחזוקה.
לא מפתיע שזה לעיתים שוחק.
לא מפתיע שלעיתים מה שנשחק נשבר.
עכשיו, מההתחלה, עם הרבה יותר ניסיון ולמידה.
כל מה שצריך זה לבנות את זה חזרה.
טוב יותר, חזק יותר, עמיד יותר.
בחוכמה.
לא,
לא בהכל אני אשם.
לפעמים צריך להגיד את האמת גם אם היא לא נעימה.
כן,
זה לא קל להודות,
בטח לא במי שאתה ובחסרונות שלך.
אני עדיין לא יודע,
מה יהיה איתי, איפה אני אהייה בעוד שנה,
זוג, בודד, לבד, יחד,
איזו הגדרה תתאים לי באיזה זמן נתון,
מה שאני כן יודע עכשיו זה שאם אני מפנה את השאלות שיש לי אלייך כלפי עצמי,
התשובות פתאום נראות הרבה יותר פשוטות.
להצטער על מי שאני אני לא צריך,
זה מי שאני.
אבל להגיד לך בפירוש, שחור על גבי מסך,
זה לא את,
זה אני שלא היה מוכן לקבל את הטוב שהיינו.
רק לפעמים,
אנחנו, הרגעים המעטים שהיינו יחד
אותם רגעים נפלאים של תשוקה
אותם רגעים שצעקת, שהתחננת לעור,
אותם רגעים שליטפת בדרך
אותם רגעים שהטעם והריח שלך היו קרובים
לפעמים,
אותם רגעים גורמים לי לרצות לשבור את ההגה ימינה לתוך עמוד
אבל רק לפעמים
למי שלא יודע,
מילים : אביב גפן
פשוט מדהים
דנה נמה, דנה קמה,
למה דנה קמה?
כאב או אושר?
מה גורם לך להרגיש יותר חי?
אם אושר, תאהבי אותי למוות
אם כאב, תכאיבי לי למוות
העיקר תעשי משהו
זה רק רעש
אבל הוא לא מפסיק
הוא מגיע מבחוץ וחודר פנימה
ולא מפסיק לקפץ בין הקירות
שקט
זה כל מה שחסר עכשיו
קצת שקט, רק ליום או יומיים
זו באמת בקשה כזו גדולה
שקט
אני שונא את ג'סטין ביבר,
אני אוהב את סקריליקס,
המוזיקה ממש טובה,
וגם המילים,
פאק זה אחלה טראק,
וב-170 קמ"ש זה משתלב ממש טוב.
I'm too old for this shit
רושם ראשוני,
בהתחלה.
מהרגע הראשון הייתה לנו אחלה תקשורת,
השיחות זרמו והחיבור היה מעבר למשהו רגיל וסטנדרטי,
את הבנת אותי, אני אותך, ועם הזמן התחלנו כבר לקרוא אחד את השנייה מעבר למילים הכתובת,
הראש שלך הדהים אותי, כל כך חכמה עמוקה ומורכבת,
כל הנשים הן בפני עצמן עולם ומלאו, אבל את, עולם רחב אופקים עם נופים מרהיבים,
ידעתי שזה יהיה מצער לאבד את החיבור הזה,
וככל שהזמן עבר, ובגלל שהחלטת לא להחליף תמונות הדאגה לאבד אותך בגלל משיכה פיזית גדלה.
כתבתי על זה בצורה מעורפלת, כזו שרק את מבינה.
והבנת, גם אמרתי לך כמה זה מעלה בי חשש לאבד חיבור כזה טוב בגלל משיכה פיזית, או בעצם חוסרה.
אבל הזמן עבר, ולא וויתרנו, השיחות התעמקו, החיבור התעצם,
וכששלחת לי את תמונותייך וסירבת לקבל את תמונתי החשש גדל.
את יפייפיה, במס' דרגות מעליי,
לא אני לא מכוער, פשוט ריאליסטי.
וברור שהיית מד"סית בצבא, וברור שאת בכושר, ריצות ואופניים, זה ברור,
הגוף שלך מבהיר את זה בצורה שלא ניתנת לוויכוח.
לא עבר הרבה זמן מאז, השיחות היו רציניות, וכבר חצינו הרבה גבולות בשיחות שלנו,
העמקנו בנפש אחד של השנייה וצללנו לתוך המיניות שלנו בלי בושה.
אז התפנה לך זמן, התבטלה פגישה, ונפגשים.
חמישי.
באמת? היום?, אבל אמרנו מחר,
פאק, ואני לא מגולח, וזו לא החולצה שרציתי ללבוש כשנתראה לראשונה, והבית מבולגן.
ולמה לעזאזל אני נשמע כמו בחורה.
אין מה לעשות, זה קורה לכולנו ורק מעטים מאתנו מוכנים להודות בעובדה שיש דברים שנשמעים מטופשים אבל הם מדאיגים אותנו.
אחרי הכל אפשר לראות את זה בצורה כל כך ברורה, גם בשולטים הכי קשוחים ובלה בלה בלה,
הם עדיין משקיעים מאוד במראה שלהם ובתלבושת / תחפושת כשהם יוצאים מהבית.
ונראה אותם מעיזים להגיד שזה לא בגלל שיש להם איזה פאק בביטחון העצמי כשזה נוגע למראה חיצוני ושיפוטיות,
ובכלל אם כבר מדברים על זה, בתור קהילה שאמור להיות פתוחה מינית בתפיסה שלה,
בפועל הרוב כאן שיפוטיים ושטחיים בצורה מזעזעת, וגם לא יודעים כיצד לכבד ולקבל אנשים חדשים שמנסים להשתלב,
ויותר מכך מצער שאלו הגברים בעיקר שפוגעים במוניטין של הקהילה,
אלו ששולחים הודעות לנשים בצורה מבזה ומטופשת, וכשזו שמה עליהם זין הם ממשיכים לנסות בכל דרך וצורה הגובלת בהטרדה.
גברים יקרים, צר לי עליכם, תלמדו, להיות שולט זה קודם כל לשלוט בעצמך.
אני יושב באוטו בנקודת המפגש שקבענו, הבטן התהפכה מאז שהודעת שניפגש, ובכלל, שנוסעים אליי.
אני תמיד מעדיף פגישה ראשונה במקום ציבורי יותר, שכל הצדדים מרגישים בטוחים יותר,
אבל מי אני שאתווכח עם ההחלטות שלך, נתתי לך את הבחירה, הסברתי דעתי, והנה אני כאן מחכה.
דלת הנוסע נפתחת, את מתיישבת לצידי, יפה מכל תמונה שעלתה לי בראש, יותר מהתמונות ששלחת.
אני נוסע, כי צריך,
לעיתים העיניים נודדות מהכביש אלייך, רגלייך החשופות, הפנים, הגוף, את בשלמותך המשגעת יושבת עכשיו לצידי,
אל תשכח לנשום.
היד שנועדה לגעת בך, שחיכתה ימים לרגע הזה, שפנטזה על ההרגשה של העור שלך,
עכשיו היא נודדת, נוגעת, סוף סוף, מגששת אותך,
לומדת, ומלמדת אותי אותך,
והמגע של עורך מחשמל, משכר,חלק, עם טמפרטורה משתנה, כמו עולם, כמו שידעתי.
נוסעים קצת, משוחחים, את נשענת לנשק ושפתייך רכות, את טעימה,
ללא ספק סימן טוב,
וככל שהנסיעה נמשכת בעומסי התנועה אני רוצה יותר ויותר כבר להגיע ולגעת בך.
עצירות תדלוק בדרך,
תדלקת אותי עם שפתייך, עם מגע עורך בשלי, מעניקה את האנרגיה שלך אליי, מזינה אותי.
הגענו,סוף סוף.
אני רץ פנימה לסדר כמה דברים, את ממתינה ברכב.
נכנסים, עולים לחדר השינה עם בקבוק יין אדום שבחרת מבין המבחר שלי, אני מוזג לך, מתיישבים על המיטה.
דיברנו, הרבה, במילים, אבל בעיקר במגע.
את מנסה לרוץ קדימה, עושה כרצונך, כנראה ששכחת קצת עם כל הפינוק הזה את מקומך,
אני עוצר אותך, מסביר לאט מה עשית לא נכון, נותן לך הזדמנות לתקן ולכפר שגיאותייך.
קצת קשה לזכור הכל, את יודעת, עומס חושים, עומס תחושות.
נשארתי לבוש, פרסתי אותך כרצוני עירומה על המיטה,
אצבעותיי חוקרת הכל, חשות כל פינה, כל קימור, כל גבעה, כל מישור בטופוגרפיה של גופך.
טועם אותך,
ממגוון מדינות עורך, את מזיעה, מתרגשת, עינייך סקרניות ומחפשות,
לעיתים את שוקעת בתחושות בעודי שלשוני בוחנת את מטעמייך.
את רוצה להפשיט, אני רוצה להפליק,
והישבן הזה שלך, מעוצב, מוצק, קשה לתאר, באמת שאי אפשר, מושלם.
את מתייצבת כרצוני על ארבע, הישבן באוויר, החורים חשופים ומתחננים,
אם הייתי נותן לזין שלי לשלוט בי, הוא כבר היה חופר בתחת שלך בלי היסוס,
אני חופן ובוחן את החומר, בוחן את הזוויות,
אני יודע, כולם אומרים להתחיל בעדינות יחסית ואז להגביר,
שילכו להזדיין, אני מתחיל חזק, ומגביר,
את סופגת בשתיקה, והאמת השתיקה מעיקה, אבל זה כבר נושא שיטופל בזמן אחר.
עורך עדין, הוא נפצע בקלות מתנופת ידי, לא קבענו גבולות אבל זה הזמן להפסיק, אחרי הכל אני הראשון שלך.
אני מלטף, מנשק, את רועדת מהרגישות של ישבנך הרותח.
רצית להפשיט? עכשיו את יכולה.
חסרת סבלנות כל השכבות יורדות,
חסרת כל סבלנות את רצה על גופי עם ידייך, עם גופך, עם לשונך,
ברור שאת יודעת מה את עושה, ברור יותר שאת חסרת שליטה ואיפוק,
אני חושב לעצמי איזה כיף, יש על מה לעבוד, יש מה לחנך.
לחפור בתוכך.
את כל כך נעימה, את צרה באופן לא רגיל, ורטובה...
וואו כמה שאת רטובה, הכוס שלך סיפק מספיק נוזלים בשביל שבקלות אחדור לך לתחת,
את צועקת,
סוף סוף צועקת, שרה בשבילי,
אני חופר יותר, את צועקת יותר, הגוף מנסה לברוח,
אני לא מוותר, חושב לעצמי כמה אירוני שהכוס שלך דפק אותך עם כל הנוזלים הללו.
והחור הזה שלך,
לא ממש הייתה ברירה,
בשלב מסוים, אחרי שכבר שינינו תנוחות ועשינו הפסקות, וכשהבהרת את הצורך,
את רצונותייך לא ללכת ריקה, והשעון תקתק לסיום פגישתנו, אז החור הזה שלך שתה עד הטיפה האחרונה.
לה הבנתי מה בדיוק נסגר, חצות בלילה והעיר פקוקה לחלוטין,
למה אנשים לא מזדיינים בשעות האלו, ולאן הם נוסעים,
נהנינו מזה, כל הדרך להתמזמז.
הגעתי הביתה אחרי שכבר את לא במרכבתי,
עייף, הימים האחרונים שעברו היו קצרים בשעות שינה,
בילינו כל לילה בשיחות ארוכות, ובבוקר עבודה.
נפלתי על מיטתי, עטוף בריח שלך, ונרדמתי.
שישי.
את חסרת איפוק, כבר אמרתי.
שמונה בבוקר את כבר מתחננת שאבוא עכשיו,
אני לא מניאק, ובטח שחרמן ממך, אז באתי.
את צריכה להבין שיש מחיר, חוסר איפוק, חוסר סבלנות, חוסר שליטה.
את רוצה להתפשט, את רוצה להפשיט, רוצה לגעת, להתפלש,
ואני רוצה להעניש.
הבהרתי לך מדוע,
שלחתי אותך למטבח להביא את כף העץ,
השכבתי אותך מתוחה על הבטן כשכפות רגלייך חוצות את גבול המיטה.
במכות הראשות שכף העץ נחתה על מרכז כף רגלך חשבתי שגם את זה את הולכת לספוק בשתיקה,
לא אוהב שקט,
וצעקת, גנחת,
עם כל מכה צעקת, סיפקת את מה שהיה חסר בתמונה המושלמת שלנו,
אני אוחז באמת שוקייך, מרגיש את חום גופך עולה, את עורך מזיעה, ומאזין לך שרה לי,
צועקת.
כשנגמר, ליטפתי, נישקתי,
המבטים שלנו שקעו אחד בשנייה,
שוב, המון המון מגע,
ותוך זמן קצר בתוכך שוב שקעתי,
את אוהבת חזק, חזק ועמוק,
גם אני.
מסיימים בנשיקה שדורשת עוד,
אני חוזר לביתי,
ומבין,
שיט התיאבון חזר.
