העיניים היו סגורות.
אני לא ראיתי אותה. כעסתי על עצמי שלא ראיתי. כעסתי על עצמי שלא הבנתי, שלא הפנמתי, כי היא אמרה ולא הקשבתי או לא האמנתי או לא יכולתי להבין ממגבלות נפשי.
העיניים פקוחות.
חשבתי שזו נקמה. זה הרגיש ככה.
הכרתי חלקים ממנה כל כך טוב שחשבתי שגם את המעשה הזה שלה הבנתי. קר, מכוון, כואב, ננעץ בבשר, חסר כבוד, חסר בושה.
פקחתי עיניים, למרות ערפל המלחמה שהתנהלה בתוכי אל מול התקיפה הישירה שלה.
אולי זו לא נקמה? שאלתי את עצמי.
המעשים שלה, למרות שכאבו וצרבו היו לא במטרה סופית להכאיב. המטרה היתה לגרום לי לשחרר אותה. המטרה שלה היא להשתחרר.
היא ידעה שאם תכאיב לי מספיק אני אשחרר ממנה. ללא צל של ספק.
וככה, ככה כל הרגש וכל האהבה האלו מתו ולא כל הזמן ירחפו מעליה, מעליי, מעלינו.
רק ככה היא חשבה שאפשר להמשיך הלאה. שהכל מת.
להתנתק בצורה אוהבת זו כואב.
להתנתק בטוב צריך להיות מלווה במילים ורגש שלעיתים מושכים אותנו חזרה פנימה למקום ממנו אנו מנסים לצאת.
אבל לא להתנתק. לא להתנתק, לא להתקדם, לא להשתחרר זה מה שהכי מפחיד.
להישאר במקום. להישאר במקום שלא טוב לנו יהיה מלווה בכאב שיותר כואב מהכל. ומהפחד הזה אנשים בוחרים את המעשים שלהם.
כל יום, כל מבט, כל מגע, כל שיח, כל נשימה.
בכל הזדמנות, גם כשאת קצת רחוקה, גם כשאת הכי קרובה. אני שואל את עצמי, מה את רוצה? מה אני רוצה? מה אני יכול לתת? מה אני רוצה לקבל? מה מפחיד אותי והאם זה באמת הפחד שלי הוא פחד שננטע בי.
קל, סבלנות, הקשבה וסטנדרטים.
לקח מלא אימון לתרגל את זה ומלא השקעה וטעויות אינספור.
תהיו אנשים טובים יותר מעצמכם.
סבלנות, הקשבה וסטנדרטים.
דברים טובים תמיד שם מחכים לכם.
ואם לא עשיתם... לכו לאכול בנאם.