פנייך יפות. אני נזכר בפעם הראשונה שלנו. איך שעמדת מולי עירומה וחייכת בביישנות ואיך מאוחר יותר פנייך התעוותו כשקראת לי לפתוח אותך.
או הפעם בה הבטת אל הים, מהורהרת, ושאלת אותי אם אני מאמין שהעתיד יהיה טוב יותר. היית כל כך יפה באותו הרגע, וטיפה מאוחר יותר אפילו יותר יפה, כמה מטרים במורד המדרון הסלעי, כשקיבלת אותי לתוכך, מפמפם זין וזרע לעומק גרונך.
אני אוהב את החיוך הביישני והעיניים המצועפות. זה מעטה כזה דק ושברירי. אוהב לדמיין את השפתיים האלה נפערות בגניחה. את הירכיים הלבנות מפושקות ורוטטות. ולאחר מכן, כשכולך שבר כלי אדמדם ומתנשף, אני אוהב להיזכר איך רק לפני רגע חייכת אלי כשפתחת לי את הדלת, ואת החיבוק העדין, כששמלת הקיץ עוד בקושי כיסתה משהו ממך וניחוח הבושם עוד גבר על הזיעה ונוזלי הנרתיק.
מת על הפער הזה. חולה עליו. מכור לרגע בו המסכה נקרעת והפנים מתחת מתגלות. ושלך יפות במיוחד.