חזרנו לביתך. סימנים מהלילה שחלף עוד נראו מסביב: התיק שלי זרוק בפינת החדר; הכורסה קצת זזה ממקומה; בקבוקי בירה ריקים על השולחן; החולצה שלבשת אתמול עדיין מונחת על הספה הרחבה. הורדת את הסנדלים וניגשת להדליק את המזגן.
"אז אתה חוזר הביתה?" שאלת. קול הדיבור שלך היה שיחתי ומנומנם, מתאים לאחרי בראנץ' בבית הקפה השכונתי, אבל לא מתאים לביתך ולמה שרחש בתוכי באותו הרגע. את היית מסורקת ומסודרת. חולצה נחמדה וג'ינס צמוד. פס דק של מתניים צרים ניבטים ביניהם. פנייך מחוייכים ונינוחים. החלטתי לשנות את זה.
"כן," עניתי. "אבל קודם את תפשילי את המכנסיים והתחתונים, תשימי ידיים על השולחן ותישעני קדימה."
עינייך נפערו בתדהמה. החיוך התרחב והפך למבולבל.
"באמת?" שאלת. קפאת במקום לרגע. ניגשתי אלייך ובחנתי את עינייך. הן היו פעורות לרווחה והתרגשות מפוחדת נשפכה מהן ללא מעצורים. נשמתי אותה עמוק. התקרבתי אלייך, כמעט נצמדתי. הנחתי יד אחת על מתנייך ואת השניה מאחורי ראשך, משלב את האצבעות בשורשי השיער. נישקתי את שפתייך למשך שניה אחת ואז משכתי אותך בשיער, מטה אותך אחורה, משאיר את המשקל שלך בידי. התעוותת לרגע בכאב ובושה. קירבתי את השפתיים לאוזנך ולחשתי.
"דיברתי לא ברור?"
החיוך הנבוך המשיך גם כשלקחתי את ידייך והנחתי אותם על השולחן, גם כשפתחתי את כפתור הג'ינס, גם כשמשכתי אותו למטה בכוח. גם כשעזבתי אותך לרגע וצעדתי לאחור.
היית יפה מאוד, רכונה קדימה, הישבן הלבן חשוף והג'ינס מופשל מסביב לברכיים. עוד לפני שפלשתי אלייך היה קל לראות את החריץ הורוד ואת הסבך הכתום המקיף אותו. תמיד אהבתי את זה: את היית ביישנית, אבל החורים שלך נחשפו ונפתחו ברעב בפישוק הקל ביותר.
לא היה לי קשה למצוא אותך. החזקתי אותך בחזה ובכוס, לחצתי עם האצבעות על הדגדגן, וטלטלתי אותך בהלמות זין עמוקות. כל טלטלה סחטה ממך עוד גניחה ועוד מעט מהמבוכה והכבוד העצמי שלך. הפכת שוב לחומר בידי, בדיוק כמו אתמול בערב על גבך על הספה הרחבה, או מקופלת על משענת הכורסה, ומאוחר יותר בלילה זרוקה על המזרן במרפסת, ואז במיטה, מפושקות ואדומה וכל פתחייך פרוצים ומשומשים ומגירים זיעה וזרע.
נישקתי אותך בחיבה לפני שיצאתי. האדמומיות של העור, הכוס החשוף והנוטף, הנשימות המאומצות, כוח הרצון שנשבר. נראית הרבה יותר מתאימה לביתך ולאיך שאני רואה אותך. תודה על האירוח, נימפה.