מדי פעם אני נזכר שלהקשיב למישהי, באמת להקשיב, אומר לתת לרעל שבחוויה הנשית להיכנס אלי פנימה ולשטוף גם אותי לשניה בודדה, לפני שאני מרגיש רחוק שוב.
פוסט בעמוד וידויים אקראי בפייסבוק שבו מישהי מחליטה לגולל חלק כלשהו מהחוויה של להיות אישה במרחב הציבורי ומסתיים בתיאור של טראומה ממפגש מיני עם בן זוג. מישהי שמספרת לי בצ'אט הראשון בינינו על התקיפה המינית שחוותה. בת זוג חדשה מתוודה בעיניים דומעות על החוויה שלה מגיל 12. בת זוג ממזמן שסיפרה לי על חוויה דומה, רק בכעס. נשים בכלוב שמדממות את הנפש שלהן על המקלדת, וחלקן פצועות מספיק ורהוטות מספיק לגרום לי להרגיש את הלהב המסתובב בקרביים לרגע דחוק. זה תופס אותי לא מוכן בכל פעם.
זה לא שלגברים אין נזק. בהחלט יש. הנזק שלנו מעודד אותנו להיות אקטיביים ולא פסיביים ולכן שם אותנו פחות בעמדת הקורבן, או יותר נכון, כשאנחנו קורבנות זה לרוב באופן הרבה יותר מרומז ועקיף. על גבי זה, גם מעודדים אותנו לא לשתף ולא לבקש עזרה, אז יוצאים מזה פחות סיפורים מעוררי אימה. מה אני אספר, שפעם חיבקתי מישהי בלי שהיא רצתה? סיפור חשוב, בלי ספק, אבל בוא נגיד שזה כנראה לא היה נכנס לעשיריה הפותחת של הסיפורים בחיים שלה.
ב"העיר והעיר" של צ'יינה מייוויל הוא מתאר שתי ערים המתקיימות בו זמנית באותו המרחב, ותושבי כל אחת מהן מיומנים בהתעלמות מכוונת מכל מה שמתרחש בשניה. תושב העיר האחת יכול להביט ישר בתושבת העיר השניה ההולכת לקראתו על המדרכה, לעקוף אותה בלי להתנגש ולהמשיך בדרכו בלי להבחין בה. נשמע כמו פנטזיה, מלבד העובדה שאני חי באמת בעולם נפרד מזה של האישה הממוצעת. המדרכה, האוטובוס, המוכר בחנות, הסמטה בשוק, הקולגה בעבודה, כולם שונים בשבילי ובשבילה. לפקוח את העיניים ולהביט בעיר השניה פירושו לתת לרעל להיכנס בלי פילטר ולהשתלט עלי לשניה. להיות אמפתי למשהו שאני רוצה להתכחש אליו. וגם זה לשניה בודדת, ויעלם ברגע שאסיט את מבטי הצידה ואמשיך ללכת.
