לפנות בוקר, קצת אחרי שהעולם נכנע וזחל מתחת לקו המשווה, החלקת לתוך מיטתי. היית פרועה ומתולתלת כמו תמיד, והטישרט המהוה נאנק מהמאמץ להכיל את נשיותך. והרי ידעת כבר אז שנוכל לברוח מהעקיצות ההדדיות, אבל לא מהרעל של עצמנו; דמיינו את עצמנו ביחד בעוד עשר שנים, אמרנו, רק לא בעוד שבוע.
אבל פה זה לא העולם האמיתי, פה זה הגבול חסר הצורה במוזיאון של ארבע לפנות בוקר, השעה המושלמת הגרועה ביותר, וכאן אפשר לקבל בדיוק את מה שרוצים. הורים מתגאים בילדיהם, נשים עם חדרים מפנות את החדרים שלהן, ואת יכולה להיות רכה אלי מבחוץ כמו שהיית מבפנים.
הגופים שלנו תקשרו לזמן מה. שני ילדים בלי שפה משותפת משחקים בהשגחה מינימלית של הורים נעדרים רגשית. החוויה היתה חוץ-שכלית: ראיתי את עצמי מהצד מקבל החלטות גרועות ולא היתה לי הדרך לעצור את עצמי.
לאחר מכן הבטתי בשעון ונזכרתי שאני עדיין בהווה. לפתע קפצה עלי חדות מחשבה פתאומית והעמידה לי את כל הדברים בבת אחת. נאנחתי בעייפות והזמנתי אותך להישאר. השלמתי עם נוכחותך, דארלינג, והשלמתי עם הלילה הלבן.
