פגשתי את אִישָׁהּ פעמיים: ראשית, פגישה חולפת אחת במסיבה בביתו. היא הזמינה אותי. החלפנו סימני זיהוי של גברים נעימי הליכות עד שוידאנו שאנחנו לא מהווים איום אחד על השני ואת שאר המסיבה ביליתי עם חברים מהצד שלה. ממנה למדתי מה כתובת ביתו, איזו דלת היא דלתו, היכן בדירתו נמצאים השירותים והכפתור של הבוילר והצד שלו של המיטה.
דמיינתי לעיתים איך חי כשהיה רק הוא. בקיץ עוד פסע במדרגות האבן הקטנות ואז לתוך הבניין, מעלה לקומה השניה ואל תוך הדירה הקטנה, פשט את חליפת המדים המצוחצחים ונשכב לבד על המיטה הרחבה, ממש כמו אינדיבידואל שיש לו קיום מלבדה. כל זה נמחק כשצנחה באחת לחייו מהצפון הרחוק, כולה סערה מאנית-חלומית באריזת אפרוח. אלוהים, חשבתי, זה בטח היה היום המאושר בחייו.
אבל זה לא היה הקיץ הקודם. זה היה חורף המריבה שלנו; השנה בה פסגות ההרים הלבינו והקפיאו את דלתות הלב ומרתפי השכל. הקור החודר דרך החלונות ולא משאיר אף חלקה מופשרת מלבד בנקודת המגע בין גוף לגוף. החורף בו רציתי להוכיח לך שאני יכול להיפרד כמוך, ישר לזרועותיה של אחרת, טובה ממך. אז כשהנתיב ברחוב הלבן, במעלה המדרגות הקפואות, למעלה בבניין החשוך ולתוך פרטיותו התפנה, מצאתי את עצמי מבקר את חייו פעמים נוספות.
הוא היה איש מסור ואוהב, צעיר מדי, בלי כלים להתמודדות עם תופעות טבע. ירושלמי עם ציפוי קשיח ותוך לא בשל. אני של חמש דקות לפני. חמש דקות אחרי שיצא מהבית מגוהץ כולו ההודעה היתה מצלצלת במחשבי. היא לעולם לא הזמינה אותי אליה. מעולם לא למדה לבקש, או להיענות לבקשותיהם של אחרים. רק אמרה שלום והתכרבלה בשמיכת הפוך. הוא לא נעל את הדלת אחריו. אלוהים, חשבתי, הוא בוודאי מדמיין בראשו את האמת לאמיתה.
זה היה אנטי-בדס"מ: זיון לא מתואם, לא מדובר, לא מוחזק, לא מוגן מאשמה המתיישבת בבטן התחתונה וגדלה כמו יצור חי ותובעני. גם עכשיו המפגשים צפים בזכרוני כמו שברי סיפור של מישהו אחר, בתוך דירתו של מישהו אחר, מיטתו של מישהו אחר, תשוקתו הנואשת של מישהו אחר. אחריו עטפנו בצעיפים את כל מה שנזל והלכנו לאכול בבט כמו שני מכרים ותיקים שנפגשו אחרי שנים. ישובים שם כמו חברי נפש, סיפרה לי את כל מה שישב על לבה: חולשתו, בעיקר, וחוסר הסבלנות שלה כלפיו. היא צחקה מתיאוריו יושב על קצה המיטה עם ראשו בידיו, ואני חייכתי איתה חיוך חמוץ של הזדהות.
פגשתי את אִישָׁהּ פעמיים: שנית, באחר הצהריים ההוא בביתו, כשחזר מוקדם מהצפוי ומצא אותנו ישובים על הספה, חולקים תה חם מקנקן החרס שלו. השתיקה ביניהם הקפיאה את האוויר היבש; הבל פי התעבה כמו לפני חצי שעה, כשלחלחתי בנשימות כבדות את חלל החדר ליד. אלוהים, חשבתי, מה אני עושה פה? הוא חייך אלי, בירך אותי לשלום והלך להישכב במיטה שאני בלגנתי.