קולות השיחה והצחוק נשמעים מבעד לחלונות הפתוחים. נתי מוצא אותם מטרידים, לפתע. כאילו פולשים לתוך מרחב חשוב. הוא יושב לצד השולחן, וליה מצידו השני.
"את יודעת, זה יכול להיות פרויקט גמר מצוין. יכול ממש להרים לך את הממוצע."
ליה מגלגלת עיניים. בבירור, הציון זה לא מה שחשוב לה. נתי ראה הרבה תלמידות כמוה - הרבה אינטליגנציה, אפס התמדה. זה תמיד בא מהבית, ולא תמיד אפשר לעזור להן. במקרה של ליה, הוא מרגיש - יודע - שהוא יכול לעזור. הוא מחייך.
"לא חייבים," הוא ממשיך. "אני נהנה מספיק מהנוכחות שלך בשיעור גם ככה." זה גורר תגובה יותר מורגשת. כמו שחשב: תשומת הלב ממנו היא פרס גדול יותר מכל דבר אחר שהמערכת יכולה להציע לה. חגי, ראש מגמת האמנות, כבר מוכן לוותר עליה. לנתי יש תכניות אחרות.
"אמנות מעניינת אותך גם כתחום להמשיך בו בעתיד?" הוא שואל אותה, ולא בפעם הראשונה השנה.
"לא ממש," היא עונה. תשובה לא מתחייבת אופיינית.
"ועכשיו? במהלך השנה? אני מדבר עם חגי, אני יודע שאת מראה הרבה כישרון בחלל האמנות. למה דווקא בשיעור תולדות האמנות זה מתי שאת מעורבת ואשכרה עושה מטלות?"
היא מושכת בכתפיה. "השיעורים שלך מעניינים יותר," היא משיבה.
הוא עונה במהירות שמפתיעה גם אותו. "אוקיי. אז בואי ניקח את זה צעד אחד הלאה. בואי ניפגש בחלל האמנות בימי רביעי אחרי הלימודים. נדבר על השיעור, כמו שאנחנו עושים בהפסקות מדי פעם, ואת תראי לי על מה את עובדת. אולי אמצא מטלות נוספות לתת לך."
העיניים שלה מתרוצצות מצד לצד כשהיא שוקלת את ההצעה. "אוקיי," היא מגיבה בקול נייטרלי, אבל נתי רואה את ההתרגשות מאחורי המסכה.
כל מה שצריך לעשות זה לעורר את הרעב. הוא יוציא אותה מהקליפה.