משב אוויר קר ויבש מהמזגן מלטף לרגע את הזין שלו. הזין הרטוב שהיה בפה של ליה לפני שניה.
נתי לא משלה את עצמו. הוא יודע שעבר את הגבול לפני כמה שבועות. אולי ברגע שנעל את הדלת של חלל האמנות מאחוריו ונשאר שם נעול עם תלמידה בת 16 למשך שעה. ובכל זאת, יש הבדל בין חוקיות ומוסריות המעשה לבין המשמעות שלו בין שניהם, פה בחדר המלא בריח של צבע מתייבש. בשבוע שעבר חצה איתה את הרוביקון, והשבוע הוא... מה?
השבוע הוא מזיין אותה.
ליה מסתובבת בצייתנות, בתנועה מונוטונית ומעט נוקשה, עד שהיא עומדת עם הגב אליו. צורת הכינור הצרה של מתניה מספיקה לגרום לו להתקשות סופית בזקפה שלא זכר שהוא מסוגל להפיק. היא מניחה את כפות הידיים שלה על השולחן ומנמיכה את עצמה עד שהגב שלה אופקי לחלוטין. היא עוצרת שם, עדיין קפואה, כאילו הקור איבן את המפרקים שלה, או, יותר קרוב למציאות, כאילו גופה מוחה כנגד השליטה החיצונית וההנחה המובנת מאליה מאחוריהן: שכשהוא יגיד היא תעשה.
הוא נצמד אליה מאחור. האיבר הקשה מתחכך בעור הרך של הישבן שלה. הוא נושם עמוק לרגע ומתענג על התחושה שלה פה מתחתיו, עירומה, ממתינה למעשיו. הוא רוכן מעט קדימה, מניח את קצות אצבעותיו על ראשה, ודוחף מטה בעדינות עד שהמצח נוגע בשולחן. גם במהלך התנועה הקצרה והפשוטה הזו שריריה של ליה נדרכים ומתנגדים; התנגדות סמלית של גוף המשדר "זה לא מוכר לי" בלי לעצור את התנועה.
הוא מניח לה וניגש אל התיק שלו על אחד הכיסאות שלצד הקיר. הוא נמנע במכוון מלהביט בה בזמן שהוא מפשפש ושולף ממנו את קופסת הקונדומים.
האקט הטקסי הזה של הלבשת קונדום על הזין הזקור שלו שולח את נתי שוב לגיל 17, ואז לגיל 18, 21, 23. לכל פעם בה עצר לרגע, מלא עד אפס מקום בחרמנות נואשת, ועטה על עצמו את המלבוש המסורתי של הבחור שהולך ממש עכשיו לזיין אותך, ויעשה זאת כשיהיו לו הפנאי והתנאים הנכונים. תמיד תפס את הרגע הזה כחשוב ומעורר, ממקד, ואת מבטה של הבחורה הבוחן את מעשיו כהזמנה מפורשת לעשות את השימוש הראוי בקונדום, באיבר שבתוכו, ובה.
הוא חוזר להביט בה. המצח שלה מונח עדיין על משטח העץ הכבד. אין שום סימן לכך שזזה. ילדה טובה.
ההרגשה של הזין הלוחץ בין ישבניה שונה עכשיו. אמיתית. ליה אוחזת את שפת השולחן חזק יותר. יד שמאלו מחליקה מעלה על הגב שלה ולופתת את הכתף השמאלית, בזמן שהוא מכוון את עצמו בעזרת יד ימין וחודר אליה.
היא גונחת בקול רם. הוא מרגיש את החיכוך של האיבר כנגד כוס שלא לגמרי הספיק להירטב. הוא מרוצה מהמחשבה שכדי לפתוח אותה יצטרך להפעיל כוח. הוא מכופף את הברכיים, מניח יד מייצבת על המתן, מושך לאחור מכתפה השמאלית וחודר את שארית הדרך לתוכה.
היא גונחת חזק יותר דרך שיניים חשוקות.
"ילדה גדולה," הוא אומר, לא בלי מאמץ. "מזדיינת עם המורה." הוא מדגיש את סוף המשפט בדחיפה נוספת פנימה, המוציאה ממנה גניחה נוספת. הוא רוכן מטה ומצמיד את שפתיו לאוזנה השמאלית.
"שמתי לב אלייך מהשניה הראשונה, ליה," הוא אומר בקול נמוך. "לשאלות המתגרות," דחיפה נוספת, "לגוף המעלף," עוד אחת, "למבטים במהלך השיעור," הוא דוחף חזק, עמוק, סוחט ממנה צווחה, וממנו נהמה חייתית. הוא מחזיק את עצמו עמוק בתוכה. "אני גאה בך, חמודה. אמרתי לך שאת מיוחדת וצדקתי. עכשיו תקבלי את מה שילדות טובות במיוחד מקבלות." הוא מזדקף, מיטיב את האחיזה שלו בגופה, ונותן לה את מה שמגיע לה.
הוא לא בטוח כמה זמן עובר. ליה נפתחת מהר, והחדירה אל הפתח הצר קלה וחלקה. גופה מאבד הרבה מהנוקשות שלו, ומיטלטל בידיו קדימה ואחורה. מתישהו הוא מעביר את היד מכתפה לראשה, אוסף את השיער החלק בין האצבעות ומושך לאחור בזמן שהוא דופק אותה. היא מביטה קדימה וגונחת דרך פה פעור. הוא דוחף בעוצמה, בפראיות, בלי לעצור לרגע לנשום, נוהם בגרון ניחר, קובר את עצמו עמוק בגופה של ליה, התלמידה שלו מכיתה י"א 1, וגומר.
* * *
"ניסיתי לרמוז לה כבר כמה פעמים," ליה לוחשת.
נתי מחייך. הדברים שנראים בגיל הזה הרי גורל. הוא מרכין את הראש ומנשק את השיער שלה. הישבן שלו נרדם מהכיסא הקשיח ומהמשקל שלה המכורבל בחיקו.
"את תסתדרי. אם צריך שתגידי לה משהו במפורש, את מסוגלת לעשות את זה." ליה מגיבה לזה בנשיפה מתוסכלת.
"היא תיעלב בוודאות."
"אז שתיעלב. איך שאת מתארת את זה, היא נעלבת ממך פעמיים בשבוע גם ככה."
"אז מה יעזור לי לומר לה?"
"מה עוזר לך לצאת מהשיחות איתה מתוסכלת ומבואסת?"
היא מהנהנת. השיער שלה מדגדג באפו.
"מה עם אמיר?" הוא שואל.
"מה איתו?" היא עונה. החשש חוזר לקולה.
"איך את מרגישה לגביו?"
"בקונפליקט. אני מרגישה כאילו אני מנצלת אותו. וכשאנחנו במיטה זה כאילו אני... מסכימה להיות איתו. כאילו אני זו שמחליטה."
"ויש עם זה בעיה?"
היא מהמהמת. לוקח לה זמן לענות.
"זה לא סימטרי. וזה אומר שהוא לא יכול להיות שם בשבילי, רגשית."
"לצערי, זו תכונה של בנים בגיל הזה. רובם לא מודעים לצרכים האלה אצלם ואצל אחרים. את צריכה להתרגל לכך שהחיים לפעמים מאכזבים, וזה בסדר לחפש משהו טוב יותר. ובינתיים, את יכולה לקחת ממנו את מה שאת יכולה להשיג בלי לנסות להוציא ממנו משהו שאין בו." קצות האצבעות שלו משחקות בירך שלה, מלטפות ומדגדגות לסירוגין. "פשקי את הרגליים," הוא לוחש לה ברכות.
"עכשיו, ככה?" הוא לא עונה, מחכה לה שתעשה כמו שאמרו לה. רגליה נפשקות, ואצבעותיו מוצאות את השפתיים ביניהן. הוא מחבק אותה בזרועו ומצמיד אותה אליו בזמן שהוא נוגע בה. היא גומרת ברעידות וגניחות קטנות. לאחר מכן היא מנסה להתקפל לתוכו אפילו יותר.
"ליה," הוא אומר בטון חד. היא עוצרת. "אנחנו עדיין בזמן שיעור." היא לא מגיבה. "קדימה, ליה, על הרגליים. יש לנו לפחות עוד עשרים דקות. מספיק להתקדם קצת עם הציור." היא מתרוממת לישיבה זקופה על הירך שלו, מניחה יד על החזה שלו לייצב את עצמה. המבט שלה, מרוחק כעשרים סנטימטרים משלו, מבולבל. הוא מרים אצבע באוויר, מגיב לשאלה לפני שנשאלה.
"את עדיין על הזמן שלי. את עושה את מה שאני אומר לך לעשות, ולא מדברת אם אני לא מבקש ממך לדבר. קדימה." היא מתרוממת לאט. העור שלה סמוק. עיניה חצי עצומות. נתי מיישר את הכיסא מול כן הציור הריק.
"אנחנו נתקדם בציור כל שבוע." הוא משאיר רמז לרכות בקולו; ברור ובהיר מספיק לא לאפשר לה לטעות בהבנה של מה שהוא אומר, ועדיין לא קר במידה שתגרום לה להרגיש שלא אכפת לו. "אני אתן לך פידבק צמוד. אנחנו נעבוד על זה ביחד עד שיהיה ברור לאיזה כיוון את הולכת מבחינה טכנית ואמנותית. אין עוד לצייר כאילו זה שרבוט משועמם על שולחן בכיתה." היא מהנהנת מיידית. "הנה הדברים שאני מצפה ממך לעשות במהלך השבוע: בשיעורים שלי את לובשת את הגרביים הארוכים, ולא לובשת תחתונים. את לא נוגעת בעצמך, ולא באף אחד אחר. שום דבר מיני עם אף אחד. את כן יוצאת עם אמיר, אחד על אחת. בלי שום דבר, גם לא נשיקה על הלחי. בשבוע הבא תדווחי לי איך הלך איתו, ואיך הולך איתך באופן כללי. כל מה שסיפרת לי על גיל, ואמא שלך וכל השאר. נמשיך משם לפי ההתקדמות שלך. ברור?" הנהון נוסף. "יופי, חמודה." הוא נשען לאחור, שם רגל על רגל, וממתין לה שתציב את הציור על הכן.