"אז מה חסר לך, בעצם?" נתי יושב על הכיסא, רגל על רגל. יד אחת מונחת על השולחן לצידו; השניה אסופה על הירך. מולו יושבת ליה עם ידיים על הברכיים.
הגוף שלה גלוי לו, עירום ומזמין. ילדים בני 17 לא מבינים מה יש להם בידיים.
היא נושמת נשימות עמוקות. הפטמות שלה זקורות באוויר הקר של החדר. הוא יכול לראות את עור הברווז בכתם האור על הכתף הימנית.
"קצת שקט," היא אומרת לבסוף, בשפתיים משורבבות.
"שקט ממה?" הוא שואל. המבט שלה מתחיל שוב לנדוד לאוויר מעל הראש שלו. הוא מקיש באצבע שוב.
"אל תברחי. אמרת שקט. למה הכוונה?"
"לא..." היא מתחילה מיד בנימה חסרת סבלנות ואז עוצרת, משתתקת וחושבת מחדש. נתי מרוצה. הוא לא רוצה להתחיל את כל התהליך מחדש בכל פגישה. נראה שגם פה, כמו בכיתה, הוא מצליח להרגיל אותה לחשוב מראש על המילים שיוצאות לה מהפה.
"שגיל תסתום לפעמים. שתהיה מסוגלת להקשיב לי בלי להכניס את עצמה כל הזמן לסיפור. כשהיא מדברת על הצרות שלה אני מקשיבה, למה אני לא מקבלת ממנה את אותו הדבר?"
היא נראית מופתעת משצף הדיבור לא פחות ממנו. הוא מהנהן ומחכה לה שתמשיך.
"שאמיר יגדל טיפה אינטליגנציה רגשית ויבין שאני לא הולכת להתאהב בו ולהיות איתו. שפשוט יקבל את זה כבר ויפסיק לנסות להרשים אותי."
הוא נושם עמוק יחד איתה.
"בקיצור שיהיה לי שקט מהם. ומהבנות בשכבה ומהמורים ומאמא שלי, שפשוט יעזבו אותי בשקט קצת."
מתישהו בתהליך היא שוכחת את שרבוב השפתיים המעושה ואת נימת הקול המתיילדת. פיה נשאר מעט פתוח והעיניים פעורות לרווחה, פונות אליו כאילו מנסות להיאחז בו. באופן אירוני, בלי החזות הפתיינית גילה הצעיר ניכר עליה הרבה יותר.
"את רוצה שאני אעזוב אותך בשקט?" הוא שואל בקול נמוך ויציב. היא מנידה בראשה.
"מה את רוצה ממני?" הוא שואל. הפעם הוא נותן לה לברוח לכמה שניות. הוא לא מתכוון לעשות לה שום דבר שלא תבקש ממנו בכנות. עיניה מתוות נתיב מפותל: ממנו אל משטח שולחן העבודה ואל כן הציור, לבליטה במכנסיו, מטה לכיוון הרגליים שלה, ומשם לתיק שלה הזרוק על השולחן וחזרה לעיניו.
הרגליים שלה נפשקות מעט.
"שתזיין אותי," היא אומרת בפשטות.
"ילדה טובה." הוא קם מהכיסא וניגש אליה, פותח את חגורת המכנסיים.