נתי בודק את השעון בטלפון שלו. שבע ורבע. הוא נזכר לפתע שהם עדיין מכורבלים בישיבה על כיסא העץ, שהוא בקושי מרגיש את הרגליים, שהזיעה מקודם עדיין מדביקה את החולצה לעור גופו, ושבלי אור או מזגן דולקים חלל האומנות חשוך כמעט לחלוטין ומעט מחניק.
"יש לי ממחטות נייר בתיק," הוא לוחש לה. היא מהנהנת ולא זזה ממקומה בחיקו, עם הראש של החזה שלו. הוא מודה בינו לבין עצמו שגם הוא לא רוצה שתזוז משם; במקום להקים אותה הוא רוכן לנשק את מצחה, וממשיך ללטף בעדינות את הירך החשופה.
"את מרגישה טיפה טוב יותר?" היא מזיזה את הראש מצד לצד בתנועה לא מתחייבת.
"את חושבת שאם היית מגיעה לשם בכוחות עצמך, היית מתאמצת יותר במבחן?"
"אולי. כנראה שכן. אבל לא הייתי מגיעה לשם בכוחות עצמי. בטח לא פעמיים בכיתה י"א." היא מושכת באפה.
"ועכשיו כשהגעת, לא משנה איך הגעת, למה לא לעשות הכי טוב שאת יכולה? למה לא לנסות להתקבל לתפקיד נוח, שווה, שפותח דלתות?"
"אני לא רוצה להיות במודיעין." המילה נשמעת בפיה כמו קללה. "זה נשמע משעמם ומטומטם."
הוא מגחך מעט. "אוקיי. זו לא הסיבה האמיתית, אבל בסדר, אני אקבל את זה בינתיים." הוא מיטיב את תנוחת הישיבה שלו מעט, נאנח כשהוא מרגיש מחטים דוקרות את כפות הרגליים שלו, וממשיך.
"הוא חושב שזה לטובתך. הוא עושה את מה שהוא יכול." הוא אבא שלה, מזכיר לו הקול הטורדני. אין לך זכות. אבל הזעזוע מהתיאור שלו אוחז בה ושוטף את הפה שלה בסבון – זה עדיין קורה בכלל? במאה שלנו? – מתגבר על המכשול הפעוט הזה. נתי ממשיך.
"אם הוא היה יכול לומר לך שהוא אוהב אותך וגאה בך, סתם ככה, הוא היה אומר. אבל גם אם הוא לא, זה לא אומר שזה לא נכון. זה פשוט אומר שהוא לא מסוגל להגיד, אז במקום זה הוא מסדר לך מבדקים במודיעין." ומה אתה עושה? "אבל יש דברים שעוברים את הגבול. את לא אמורה לפחד מהתגובה שלו. זה ממש לא בסדר, ליה."
"אז מה אני אמורה לעשות?" היא מניחה את היד שלה על זרועו ומלטפת בעדינות.
במרחק אפשר לשמוע קבוצה של נערים מדברים בקול רם. קבוצת הכדורסל, יוצאת מהאולם בדרך החוצה. השביל לא מתקרב אליהם בשום נקודה. הוא מקשיב עד שהצעקות דועכות ונבלעות בין קולות הרחוב המרוחקים.
"אני לא בטוח, ליה. כרגע, כל מה שאני יכול להציע לך זה מקום לומר בו את כל מה שאת חושבת, בלי לפחד ובלי לדאוג מהתגובה שלי. בסדר?" היא מהנהנת שוב.
"ילדה טובה. ועכשיו, בגלל שסיפרת לי הכל, בדיוק כמו שביקשתי ממך, את יכולה להוריד את הבגדים."
היא קופאת.
"ליה, הגיע הזמן. גם ככה אני חייב לקום מהכיסא לדקה ולשחרר את השרירים."
היא לא זזה. הוא אוחז בסנטר שלה ומרים, ככה שיוכל להביט בפניה. גם בחשיכה, לא קשה להבחין בברק הדמעות בעיניה.
"מה קרה?" הוא שואל אותה. במקום לענות במילים, היא קמה בכבדות, פונה אליו, מורידה את החולצה, ומקרבת את הזרוע השמאלית אליו. לוקח לו רגע לקלוט פרטים בחשיכה, אבל אחרי כמה שניות הוא מבין שמה שנראה בתחילה כמו כתם לכלוך גדול הוא בעצם —
קרה פעמיים, שתיהן בשנה האחרונה, שנתי התעצבן על לביא ולקח אותו בכוח לחדר. בשתיהן לביא בכה בעלבון של ילד קטן שגילה שהוא עדיין בשליטתו המוחלטת של אביו. נתי חושב לרגע על האפשרות, אם היה מגלה לפתע, שהכאיב לו, שהשאיר לו סימנים. המחשבה —
בראשו, דמותו של אבא של ליה צצה פתאום. זו דמות מומצאת. הוא פגש רק את אמא שלה, ביום הורים כזה או אחר, וגם איך היא נראית הוא כבר לא זוכר. ובכל זאת, הוא אמיתי מספיק בדמיון בשביל שנתי יוכל לחבוט בו —
"נתי?" הוא מביט מעלה אליה. הלחיים שלה מבריקות מדמעות. הוא מושך אותה אליו, בתנועה שכבר למד להתענג עליה, ומנשק אותה. "אני מצטער," הוא לוחש לה, ומנשקאותה שוב.
מנקודה זו, מחשבותיו מעורבלות ומבולבלות. הוא רוצה לעטוף אותה, להגן עליה, לזיין אותה, להשכיב אותה לישון בחיקו, לכסות אותה בסימנים שיסתירו את אלה שכבר סבלה. הוא זוכר את עצמו פותח את כפתור המכנסיים שלה, משליך את התחתונים שלו הצידה, אוחז במתניה ומושך אותה אליו לנשיקה נוספת, קרובה יותר. הוא זוכר אותה יושבת על שולחן העץ הכבד, את רגליה וזרועותיה מחבקות אותו בזמן שהוא עומד מולה, נותן לה למשוך אותו אליה עד שירכיה נסגרות עליו והזין הזקור נלחץ אל גופה. הוא זוכר את טעם הדמעות על שפתיה. הוא זוכר אותה בידיו, הוא ישוב על השולחן עכשיו והיא בחיקו, פשוקה, והוא בתוכה, נע כנגדה בזמן שהיא גונחת לתוך שפתיו. הוא זוכר אותה רוכנת לאחור ומביטה בו, עדיין דומעת, ואותו נשבע בדממה שלא יעשה לעולם דבר שיפגע בה. הוא זוכר את עצמו רועד ממאמץ, חייב – מוכרח – לנשק אותה שוב, את האצבעות שלו בשיערה, את הזרועות שלה תלויות על צווארו, אותו רועד וגונח ומתפוצץ בה ויונק את שפתיה ולוחץ את גופה אליו בכוח עז.
