ליה צריכה לחזור על השאלה פעמיים נוספות.
"מה?" נתי מחזיר לה את תשומת לבו.
"מה עכשיו?" היא עומדת שם באמצע החדר, ידיה משולבות, ומושכת בכתפיים. הוא מציץ בשעון; חמש דקות אחרי תחילת השעה שלהם. שניהם הגיעו בזמן ובילו את הדקות האחרונות בצ'יט צ'אט חסר ממשות על היום שהיה להם. נתי ניגש לבדוק פעם נוספת שהוילונות מוגפים כראוי ושהדלת נעולה.
לאחר מכן הוא סוקר אותה מכף רגל ועד ראש. ליה. עדיין לבושה. עדיין התלמידה שלו. הוא לא אוהב את מה שהוא רואה, ולא בטוח לגמרי למה.
"את עדיין מחכה להזמנה ממני בכל פעם שאנחנו פה. למה?"
היא מושכת בכתף, ואז עונה לפני שהוא מספיק לנזוף בה על המחווה.
"אני מחכה שתגיד לי מה לעשות."
"אמרתי לך מה לעשות. לפני כמה שבועות, כבר. כשאת פה את מורידה את כל הבגדים, נעמדת במרכז החדר, משלבת ידיים מאחורי הגב ואז את מחכה להוראות. נראה לי ששכחת את זה מתישהו. קדימה." הוא פונה הצידה על מנת להדגיש את סוף המשפט, מוציא את הטלפון מהכיס, משתיק אותו ומניח על השולחן. הוא זז באיטיות מכוונת, נותן לה כמה שניות להתחיל ואז פונה אליה שוב. דמות ונוס העירומה ניבטת אליו: השיער החלק, הכתפיים הדקות, העור הבהיר, השדיים העגולים, הירכיים הלבנות. לוקח לו כמה שניות להבחין בערימת הבגדים על הרצפה, ובכמה פרטים מפתיעים בה.
"את בלי הגרביים." הוא לא רואה אותן זרוקות על הרצפה עם שאר הבגדים שלה. "ולבשת תחתונים היום."
היא מהנהנת בפנים חתומות. הלחיים שלה מעט סמוקות.
"למה?"
היא מנידה מעט בראשה.
"חשבתי שנוכל... לדבר קצת."
"אנחנו מדברים בכל פעם שאנחנו נפגשים."
"חשבתי שנוכל לדבר עליך. אם יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו."
הוא רואה לאן הכיוון הזה ייקח את השיחה, ולא מעוניין בו.
"אני רוצה לדבר על הסיבה בגללה את חושבת שאת יכולה לשכוח מההוראות המפורשות שלי שוב ושוב, למרות שאני מאוד ברור בנוגע אליהן." הוא יורה את המילים בקול חד ופסקני. "אני רוצה לדבר על האם את חושבת שבגלל שהזין שלי היה בפה שלך, אנחנו עכשיו על קרקע שווה. אנחנו לא, ליה. כל מה שאנחנו עושים פה הוא החלטה שלי."
היא מהנהנת במהירות, מסיטה קווצת שיער הצידה.
"כן נתי, סליחה, לא התכוונתי לזה ככה."
הוא מניד בראשו וחוזר לטון רך ואמפתי בפתאומיות שנועדה להפתיע אותה ולהוציא אותה משיווי משקל.
"את צריכה להבין שאנחנו הולכים פה על קרח דק. אני פוגש אותך פה כי זה שווה את זה, למרות הסיכון ולמרות המחיר שאנחנו נשלם אם זה יצא. אני אומר לך לעשות את כל זה כי ככה אני רוצה אותך. אני לא מתכוון להתפשר על פחות. ברור?"
היא מהנהנת בדממה. הוא נושם עמוק. זה מה שהיה חסר לו, הוא מבין. תחושת שליטה.
"עכשיו תקבלי את העונש על זה שהמרית את פי."
לא קשה להביא אותה לתנוחה המתאימה: רוכנת מעט קדימה עם כפות ידיים על השולחן. כשהוא מנחית על הישבן שלה את המכה הראשונה ביד פתוחה היא צווחת בכאב. הוא מקרב את השפתיים שלו לאוזנה.
"ששש," הוא לוחש. "ישמעו אותנו."
מכה שניה. היא פולטת אנקה חנוקה.
פעם, טיפה אחרי שעברו לגור יחד, הוא ניסה להפליק לשירי. היא נבהלה, והוא היה צריך להרגיע אותה, מה שהפך לסקס מעולה בהמשך הערב. אחרי זה ביקשה ממנו לעשות את זה שוב.
מכה שלישית. היא גונחת.
שירי מעולם לא שרדה אחרי המכה השלישית. היא היתה מתחננת בפניו שיפסיק ויחזיק אותה ואז מזדיינת איתו כאסירת תודה על שהציל אותה. זה הפך לקינק שלהם לכמה חודשים.
מכה חמישית. היא מתנשפת דרך האף בשפתיים קפוצות.
אחרי פחות מחצי שנה היא היתה מבקשת ממנו להפסיק אחרי הפליק הראשון, ונימת הדיבור שלה היתה משועממת יותר מאשר מרוגשת. הוא כבר שכח מהרצון שהיה לו להצליף בה, באמת להצליף בישבן עד שיכאב לה יותר משהיא מסוגלת לסבול.
מכה עשירית. התחת שלה אדום וחם מתחת לידו. הוא משאיר אותה שם, מלטף את העור הרגיש, ומתקרב אליה שוב.
"יפה מאוד, ליה. זה היה העונש על הגרביים. עכשיו על התחתונים." ליה נושפת בהפתעה. "כן," הוא עונה לשאלה שלא נשאלה. "עונש נפרד לכל עבירה."
במכה החמש עשרה היא פותחת שוב את הפה וגונחת בקול. במכה השמונה עשרה אי אפשר לטעות בקול ההתייפחות השקט. במכה העשרים היא קוראת בכאב לא מסונן או מצונזר, והוא מושך אותה אליו, קובר את פניה בחזה שלו ומחזיק אותה שם איתו עד שהיא נרגעת.
"כואב לי," היא לוחשת לתוכו. הוא מלטף את הגב שלה ומנשק לה את המצח.
"אני יודע, מתוקה. אני יודע. ששש. בואי נשב."
הם מוצאים תנוחה נוחה יחסית, מכורבלים על הכסא הקשיח.
"למה הכאבת לי?" היא שואלת, ראשה מונח על החזה שלו כמו ששניהם אוהבים.
"אני מכאיב לך כי אני צריך את זה. אני צריך להרגיש שאת בידיים שלי ושאני יכול להגן עלייך. בשבילי, להכאיב לך מזכיר לי שאני אחראי לך, שאכפת לי ממך, ושאני מעוניין בך גם אם את מתנהגת בצורה לא אחראית או לא מכבדת." יש דרך הרבה יותר קצרה לומר את כל זה. "ובשבילך, אני מקווה שזה משחרר אותך קצת מדאגות של העולם בחוץ, וגורם לך להרגיש בטוחה איתי. אני מקווה שאת יודעת שכשאני מכאיב לך, אני עושה את זה באופן מדוד, ואף פעם לא בכעס. רק ב..." פשוט תאמר את המילה המתבקשת ותסביר את עצמך. "אכפתיות. ודאגה." כל הכבוד, אחלה דילול של המסר. היא מהנהנת כמו שהיא עושה לפעמים, לשדר לו שהיא מקשיבה, אם כי הוא אף פעם לא יודע אם ההנהון מבטא הסכמה בסיטואציות האלה.
"להגן עלי ממה?" לוקח לו שניה להיזכר למה היא מגיבה.
"מ..." הוא מחפש את המילים שלא ידאיגו אותה. היא מרימה את ראשה ומביטה בו, מחכה לתשובה. אפשר עדיין לראות את נתיבי הדמעות שיבשו על לחייה. "אולי אם מישהו יחשוד, או ירצה להזיק לך ולהשתמש בקשר בינינו, או משהו כזה. כמו אמיר." היא מהנהנת, והפעם נראה שההטעיה עבדה. היא לא צריכה גם את זה על הראש. אתה צריך להיות פה בשבילה, לא ההיפך.
היא מהורהרת לרגע. הוא חושב שהיא מתכוונת לומר משהו, אבל היד שלה נשלחת מטה ומלטפת בעדינות את הבטן שלו מתחת לחולצה. הוא מרים גבה. "אני חרמנית," היא לוחשת לו.
"את יכולה," הוא מחייך. היא נושכת את שפתיה, מזדקפת לישיבה על ברכיו, ומתחילה לפתוח את חגורת המכנסיים שלו. אחרי החגורה הכפתור והריצ'רץ' נפתחים, והיד שלה לפתע מונחת על הזין הקשה, דרך בד התחתונים. היא משתהה שם לרגע, לוחצת בעדינות, כמו בודקת את מצבו ביד מיומנת. היא שולחת שתי אצבעות דקות ומושכת בגומי של התחתונים, מרימה אותו ומתחילה להפשיל מטה —
רעש קרוב וחד מקפיץ את שניהם. ידית הדלת משקשקת ומסתובבת והדלת זזה, מיטלטלת בכוח, כנגד המסגרת הרעועה. מי שזה לא יהיה בצד השני מנסה שוב, למשך כמה שניות, נאבק במנעול כאילו בניסיון השלישי הדלת פשוט תיפתח.
"תתלבשי," נתי פולט בחדות. הם קמים בכבדות; נתי כמעט נופל כשרגל שמאל הרדומה נתקפת בזרמי חשמל. הוא סוגר את המכנסיים והחגורה וניגש באיטיות אל הדלת. שקשוק נוסף והדלת זזה שוב, ואז שלוש דפיקות חזקות. נתי מחכה עוד כמה שניות, ואז מכחכח בגרון וקורא בקול אגבי:
"מי זה?"
רק דממה עונה לו. הוא מסתכל לאחור. ליה כבר לובשת את המכנסיים והחזיה. ילדה טובה. הוא מתגנב עד לדלת, מסובב את המפתח בחור המנעול לאט ובשקט, ואז פותח אותה מעט ומציץ החוצה דרך החריץ. אין שם אף אחד. הוא סוגר את הדלת שוב.
"תסיימי להתלבש. אנחנו לא יכולים להישאר." הוא נועל שוב, ניגש במהירות להרים את התיק שלו וחזרה אל הדלת. כשהיא מתיישבת לקשור את שרוכי הנעליים הוא מהנהן.
"מאוד גאה בך על היום. נדבר אחר כך. תחכי חמש דקות אחרי, ואז תצאי ולכי הביתה." היא מהנהנת בלי ליצור איתו קשר עין.
בית הספר נראה ריק לחלוטין בדרך החוצה, אפילו יותר מהרגיל. הוא מדמיין עשרות דמויות חבויות בצללים, בדיוק מחוץ לשדה הראיה שלו, ומביטות בו בתוכחה.
