הוא שולח לה הודעה רק ביום חמישי. לאורך יום רביעי המחשבה עליה מורכבת ומבולבלת: הוא נזכר בה, מתחרמן, מזדקר, נזכר במאורעות בזמן המפגש, מאבד את הזקפה, מנסה לחשוב על דברים אחרים, שורד ככה כמה דקות, חושב על ליה שוב, מתחרמן, וחוזר חלילה. רק ההרצאות ביום חמישי בבוקר מצליחות להסיח את דעתו לזמנים קצרים.
הוא שואל אותה אם תוכל לשוחח אחרי הצהריים. היא עונה שכן. הוא מתיישב על ספסל ליד הדשא מחוץ לבניין הפקולטה.
* * *
"אני מצטער על איך שזה נגמר. היית מאוד..." איזו מילה באה עכשיו? דיסקרטית? משתפת פעולה? ילדה טובה? "היית אחלה."
"אוקיי."
הוא לא מאשים אותה על הלקוניות. היא בוודאי מזועזעת מהמקרה לא פחות ממנו.
"באמת. זה היה מאוד לא נעים, ואת עשית את מה שצריך. אני מבטיח לך שאני אברר מה קרה, בסדר? אם זה מישהו מהמגמה, או מהסגל, או משהו כזה, אז אני אדע ואסדר את העניינים. ואם לא, כנראה שזה סתם תלמיד שאיבד את הדרך או משהו כזה." או מורה חטטנית עם אג'נדה, או נער קנאי ונעלב.
"אוקיי."
"אני רק צריך שאם את רואה או שומעת כל דבר מוזר, כמו שמועה על חלל האמנות, או כל דבר שקשור אלי, תספרי לי מיד."
"אוקיי."
"ואני אחשוב על איך אפשר להיפגש, סבבה? תני לי כמה ימים, אני אמצא לנו פיתרון. יש מספיק אופציות." למשל להפסיק את ההרפתקה המטומטמת הזאת.
"אוקיי."
"אוקיי. אני שמח שדיברנו, ליה. איך שהמפגש נקטע, אחרי מה ש...עשיתי לך, זה הרגיש כמו נקודה ממש גרועה לעצור. רציתי להחזיק אותך ולדבר עוד." ולזיין.
הפעם רק שתיקה עונה לו מהצד השני של הקו. נתי נאנח.
"טוב, חמודה. יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
"אממ... אולי. אתמול..."
"כן?"
"אתמול... ב... אה..." היא משתתקת שוב.
"ליה?"
"האמת שזה לא חשוב."
"את בטוחה? מה קרה? זה קשור ל..." הוא לא מפרט. הוא מרגיש כאילו אם יאמר את שמו, הוא יופיע.
"לא. זה סתם, משהו בבית ספר, זה יכול לחכות עד שניפגש."
הוא רוצה לחקור, רוצה לומר לה לספר לו ולא להשאיר לה ברירה. אבל הוא רוצה גם לתת לה לטפל בבעיות של עצמה. אולי עדיף שלא ידע.
"טוב, ליה. סומך עלייך. נדבר בהמשך. הכל יהיה בסדר, אוקיי?"
"אוקיי."
"להתראות. תשמרי על עצמך."
