הסופ"ש עובר רגוע. ולאט. הילדים מתוקים ושירי נזהרת לידו, מה שגורם לנתי לרצות להיעלם. הוא כבר מנסח הודעה לקבוצת הוואטסאפ של החברים כששירי שואלת אותו מה קורה ואיך הוא מרגיש.
הרבצתי לתלמיד שלי, ועכשיו כבר יומיים שכל העור מעקצץ לי, ואני חייב לזיין משהו. אותה. חייב לזיין אותה. במקום זה, הוא מפשיט אותה ומזיין אותה חזק ומהר עד ששניהם גומרים, מתגלגל הצידה ונרדם כמעט מיד.
זה לא עוזר. לראות את ליה בזווית העין, חולפת במסדרון בית הספר, מרגיש לו כמו עינוי. כל שניה שעוברת בלי שהוא איתה, עליה, לוקח את מה שעבד קשה וסיכן כל כך הרבה בשבילו, בועל אותה באופן שלא ישאיר בה ספק לגבי הכוונות שלו לגביה, מרגישה כמו שניה מבוזבזת. אתה צריך לקבל את מה שמגיע לך אחרי מה שעשית, הוא חושב לעצמו. הוא יודע שהמחשבה מגוחכת. לא אכפת לו.
ביום שלישי הוא יושב בבית, בערב, ובוהה בתמונות שליה שלחה לו: ישבן עירום, רגליים מפושקות בדיוק מספיק לראות רמז חיוור למה שבינן. זווית מוזרה ולא נוחה לצילום. הוא מנסה להחליט מה לשלוח לה: מחמאה; ביקורת; דרישה לתיקון. אולי כולם יחד. הוא מחליט לדחות את ההתלבטות קצת הלאה ובמקום זאת שולח הודעה לאיתי. יכול להיפגש לבירה? אני צריך עזרה עם משהו.
* * *
"פאק. נתי."
שניה אחרי שנתי אמר מה שאמר, הוא כבר מתחרט. אמנם, מבין החבר'ה, איתי הוא היחיד שהיה בוחר לשתף איתו משהו ממה שעובר עליו: גרוש הולל, עצמאי שגר במרכז תל אביב ויוצא עם בחורות צעירות ממנו בחמש עשרה שנים. שזה יותר מדי, כולם צוחקים עליו על זה. זה יותר מדי, והוא יודע את זה, והוא מקנא בך עם האישה המושלמת והילדים המושלמים. ומה אתה עושה? מספר לו שאתה דלוק על תלמידה שלך.
"...נקודת האל-חזור." נתי פספס את כל תחילת המשפט, וממשיך לחשב את הסיכוי שלו לגרום לאיתי לשכוח מכל העניין ולחזור לדבר על הסטוץ האחרון שלו מהמסיבה בסוף השבוע.
"אממ. מה?"
"שאלתי אם נגעת בה, או אמרת לה משהו. משהו קרה ביניכם? משהו שאי אפשר לתרץ באיזו אי-הבנה?"
נתי שותק לזמן מה.
"בזמן האחרון יש לנו שיעור פרטי בחלל סגור בבית הספר, אחרי שעות הלימודים. פעם בשבוע."
"ושם זה התחיל? תגיד למי שהפיל עליך את התיק הזה שאתה לא יכול להמשיך, משהו בלו"ז."
"אף אחד לא יודע שאנחנו שם. זה משהו שקבעתי איתה ישירות."
איתי פותח וסוגר את הפה פעמיים, מנסה לבחור מה לומר.
"ו... אני לא מבין... אתה עושה את זה בכוונה? נתי. תסתכל עלי. אתה מתכוון לחסל את זה, נכון? תענה לי."
נתי מכחכח בגרון. התשובה לשאלה הזו נועדה בשבילו, לעצמו, הרבה יותר מאשר בשביל איתי. הוא עונה כדי לשמוע את עצמו אומר את זה בקול רם, במקום בו לפחות אדם אחד אחר שומע.
"לא. האמת היא שלא. אני מתכוון להמשיך עם זה. אני... זה יותר מאשר סתם הידלקות. אכפת לי ממנה. ואנחנו כבר יותר מדי מעורבים, קרה בינינו יותר מדי, כדי שעכשיו אני אעזוב אותה לבד."
איתי מהנהן ובוהה בכוס הבירה שלו. נתי יכול ממש לראות את כל הדרך בה הוא תופס אותו מתארגנת מחדש בתוך הראש שלו. כשהוא עונה, הוא מתחיל לאט, ומדגיש כל מילה ומילה.
"וואי, נתי. פצצה אחרי פצצה. אוקיי. בוא אני אהיה קול ההגיון בינינו לשם שינוי. משהו חשוב שתדע לגבי מערכות יחסים כאלה. הן נגמרות. זה לא לתמיד. זה כנראה גם לא יימשך יותר מכמה חודשים." קצב הדיבור מתגבר. "היא עוד ילדה. עוד חצי שנה היא תתעורר ותבין מה היא עושה, ואז הכי טוב שאתה יכול לקוות לו זה שהיא תעזוב אותך. והכי גרוע..." הוא מניד בראשו לרגע וממשיך, מהר ואינטנסיבי יותר. "הכי גרוע, בשבילי, זה שאני אפילו לא מקבל לראות את דניאל כל שבוע. הכי גרוע זה גירושין מכוערים ושופט שאומר לך שבגלל שאתה היית דפוק אז הילד שלך כבר לא שלך, כי זה, זה באמת לתמיד, נתי. אל תזרוק את כל מה שיש לך בגלל שאתה חרמן עליה."
"אני לא רק חרמן עליה." נתי יורק את המשפט בחוסר סבלנות.
"אז מה? אכפת לך ממנה? מה זה אומר בכלל?"
"זה אומר שאני לא יכול לעזוב אותה."
"למה?"
"כי היא צריכה אותי."
"איזה בולשיט." איתי מרים את הקול עוד קצת. "זה הכל בשבילך. אתה צריך להיות... לא יודע, חשוב או משהו. תהיה חשוב לאשתך ולילדים שלך, זה לא מספיק?"
נתי מציץ לכיוון הברמנית, שמביטה לכיוונם. הוא מסמן לה שהכל בסדר, וחוזר לשיחה בטון רגוע יותר.
"האמת היא שאני לא לגמרי יודע מה יש שם. אני מרגיש כלפיה משהו. הערכה, או איזו הבנה, משהו שאני רואה בה. אינטליגנציה מאחורי העיניים. זה יוצא בשיעורים. ובחלק מהשיחות בינינו. סבבה, איתי. זה בשבילי. אני נהנה להיות איתה. אני מרגיש חי יותר. בא לי לפגוש אותה, אני מתרגש מזה, אני ממש..." הוא מניד בראשו במקום לסיים את המשפט.
איתי מהנהן באיטיות.
"אוקיי. טוב. אני רואה שכבר חשבת על זה הרבה."
נתי מניע את ראשו מצד לצד בתנועה לא מתחייבת. רק כל שניה בחודש האחרון.
איתי מכחכח בגרונו ולוגם מהבירה.
"אז איך היא נראית?" הוא מחייך. נתי לא מפספס את המחווה. הוא מחזיר לו חיוך ותחושת הקלה מתפשטת בו. סיפרתי למישהו, ואני עדיין חי.
* * *
הוא חוזר לתמונות ביום רביעי אחרי הצהריים, בבית, ברגע של פרטיות מהילדים. לפעמים מקליד חלקי מילים ומוחק אותן, לרוב פשוט בוהה. ההודעה שלה מופיעה על המסך, משחררת אותו מהצורך לנסח את עצמו. אני רוצה להיפגש. ולדבר. הוא מהנהן לעצמו ומגיב לה עם מקום ושעה, מחר בערב המוקדם. אין קוד לבוש. תגיעי איך שתרצי.
