ביום רביעי בערב שירי מושיבה אותו לשיחה. היא חושבת שמשהו מטריד אותו בשבועות האחרונים והוא לא מספר לה. אולי חודש או חודשיים. "אני מרגישה שאני לא באותו הגל כמוך," היא אומרת. צודקת. הוא מתאר לה את חייו הלחוצים בקווים כלליים, ובמקום להוריד אותה מהנושא, זה גורם לה ללטף את זרועו ולומר לו שהיא צריכה לדעת על זה בשביל לעזור לו. אשתך ההייטקיסטית תפנה לך זמן לזיין את התלמידה שלך. הקול צלול וחזק הרבה יותר מהיכולת של נתי להשתיק אותו. הוא מודה לה בעייפות. מאוחר יותר, הוא לא נענה לנסיונות שלה להתמזמז. הם נרדמים מחובקים במיטה. המחשבה האחרונה שלו לפני השינה היא התנצלות. אני לא יכול לוותר עליה. לא עכשיו.
* * *
הכיתה של אמיר מסיימת שיעור אזרחות ברבע לשתיים ביום חמישי. נתי מפספס שתי הרצאות כדי להגיע לבית הספר בשעה הנכונה ולחכות לאמיר שיצא מהמכלול. ליה עוברת שם בדרך החוצה, לבד. היא רואה אותו ועוצרת במקום, מפנה אליו מבט שואל. הוא מניד בראשו, מחווה לכיוון השער, והיא יוצאת.
אחרי כרבע שעה, רגע אחד אחרי שנתי משתכנע שפספס את אמיר איכשהו, הוא רואה אותו יוצא לחצר בהליכה מהירה לכיוון השער. הכעס גואה בו מיידית, כאילו 48 השעות האחרונות לא התרחשו בכלל והוא עדיין עם הטלפון של ליה בידו, מביט בתמונות. הוא קורא לו בלי היסוס.
"אמיר. בוא רגע, צריך לדבר איתך על משהו."
אמיר עוצר לרגע ומקמט את מצחו.
"מה, המורה? אני מאחר לאוטובוס."
מעולה. שיהיה לחוץ.
"בוא," הוא מנופף ביד בחוסר סבלנות ופונה ללכת למחששה של התלמידים מאחורי המכלול.
"המורה, אני לא יכול -"
נתי מצליף את המילים בחדות ובמהירות.
"אני לא 'המורה', אני נתי, ואני לא מתכוון לחכות לך. תביא את עצמך לפה מייד."
שתי תלמידות צעירות מביטות בחילופי הדברים בדרך החוצה ומתלחששות. לנתי לא אכפת. הוא יגרור את אמיר איתו בכוח אם יצטרך. הוא לא יצטרך. הוא יודע זאת מראש. אמיר מתנתק באחת מהרצפה והולך אחריו.
"מה אתה חושב שאתה עושה עם ליה?"
הם עומדים לבד בין גבעולי העשב הצהוב והגבוה. פניו של אמיר מקדירות, אך אז הוא מחייך.
"לא עניינך, המורה." הוא מגחך.
"ועוד איך זה ענייני. אתה חושב שאתה יכול לאיים עלי ועליה, לנצל אותה ככה, וזה לא יגיע אלי?"
"אני לא מנצל אותה, אנחנו יוצאים ביחד."
"לאנוס אותה בשירותים של הקולנוע זה לא לצאת יחד." המילה גורמת לאמיר לפעור עיניים ולנשוף דרך נחיריים רחבים.
"זה בכלל לא ככה. היא מסכימה להכל, אני לא מכריח אותה בכלל. היא יכולה להגיד לי לא, היא יודעת מה יקרה כי היא ילדה גדולה. חוץ מזה, המורה," הוא מתחיל ולא זוכה להמשיך את המשפט; נתי צועד קדימה, מחזיק את צווארון החולצה של אמיר, דוחף אותו לאחור ומטיח אותו בכוח אל הקיר האחורי של המבנה הנמוך.
"אני לא 'המורה', ואתה לא יוצא איתה. אתה ילד מושתן שלא קולט שהיא כבר אמרה לך לא, עשרים פעם. אז עכשיו אני אומר לך: אתה מתרחק ממנה, או שהיא מתלוננת שאנסת אותה, מה שנכון. יש לך מושג מה יקרה לך? יבגני יהיה משחק ילדים לעומת זה. אין בגרות מבית הספר הזה, אין יחידה מובחרת בצבא, אין סבתא גאה."
מבין כל עבירות המוסר שלו, זו תייסר את נתי זמן רב. לא האלימות הגופנית, שנובעת ממנו כאילו הייתה בתוכו מאז ומעולם. ראשית, זה האזכור למקרה ההטרדה המינית מצד תלמיד בשנה שעברה, יבגני, שהסתיים בסילוק מבית הספר. שנית, השימוש במה שאמיר אמר לו פעם, באסיפת הורים בתחילת השנה שעברה; השימוש במילים שנאמרו בתקווה לעתיד בתור איום. לרגע הקול בתוכו משתתק, כאילו נדהם מכך שלנתי עדיין יש מצפן מוסרי כלשהו, לפחות מספיק על מנת לשבור לחתיכות את המעט שנותר ממנו.
"יא דפוק, יש לי תמונות, אין לכם כלום." אמיר מחרחר ומשתנק מעוצמת המכה. נתי עדיין מחזיק אותו צמוד לקיר, לא מאפשר לו יותר מדי חופש תנועה לנשום.
"תחשוב טוב מה יש לך. תמונות מטושטשות. נראה אותן מול העדות שלה כולל כל הפרטים וההודעות ביניכם בוואטסאפ." נתי דוחף קדימה בשתי הידיים, נותן לאגרופים לדחוק את החזה של אמיר אחורה לתוך הקיר. אמיר נאנק בכאב ומנסה להשתחרר.
"תסתום ותקשיב לי ואולי תצא מכאן בלי פגע." נתי מדבר בשקט עכשיו, פניו קרובים מאוד לאלה של אמיר. "היא לא רוצה אותך. לא רוצה קשר אליך. אתה יודע שזה נכון. אין לך מושג את מי ומה היא רוצה. אז אני רק אשלים לך שאתה לא מתקרב לרמה שלה. אתה לא יכול להיות איתה. ומי שהיא רוצה יכול לקחת אותך הצידה ולהחטיף לך מכות." אמיר נרתע מהמילה האחרונה. אולי מצפה למכות שבאמת יגיעו. יופי.
"הבנו אחד את השני?"
אמיר מהנהן.
"תביא לי את הטלפון שלך."
הוא יודע שיש סיכוי שהתמונות מגובות היכנשהו. חשוב לו יותר לוודא שאמיר לא הקליט שום דבר מהמפגש הזה. אמיר מרים את החולצה שלו ומעביר את קצה האצבע שלו על החבורות האדומות על החזה ועל הגב. האצבע חוזרת לפנים עם מעט דם עליה.
"אני יכול להתלונן עליך, יעצרו אותך, אתה תהיה גמור."
"שתוק." נתי לא מרים את העיניים מהטלפון עד שהוא מוחק את התמונות מהטלפון, מחשבון הגוגל של אמיר ומשיחת הוואטסאפ. אחרי מחשבה נוספת, הוא מוחק את כל היסטוריית ההודעות בינו לבין ליה, ואז מוחק את פרטי הקשר שלה מהטלפון. הוא זורק אותו על העפר ופונה ללכת משם בלי להביט לאחור. הלב שלו פועם כל כך חזק שהוא מרגיש אותו באוזניים. אמיר נשאר שם.
היי ליה, זה נתי. רציתי להודיע לך שטיפלתי בעניין שקשור לפרוייקט שלך. את יכולה להמשיך כרגיל.
הוא מוחק את ההודעה ושולח במקום זאת: טופל.