הוא מביט בה. ליה. עירומה. פטמות זקורות. עיניים מבריקות. לא דומה בכלל לתמונת הילדה המחייכת בוואטסאפ.
"בואי הנה." הוא אומר בקול נמוך.
היא נושמת עמוק ומטיחה בו את התשובה. "בשביל מה? שנדבר?" עיניה נשלחות לרגע לזין שלו, חפון ביד ימינו באוויר הקריר.
נתי נאנח ומרים את החזיה שלה בידו השניה.
"בואי נעשה את זה פשוט. את תבואי לכאן ותקשיבי למה שיש לי לומר לך, ותעני לי על השאלות, או שאני נותן לך את הבגדים שלך ומשאיר אותך כאן."
הוא רואה בעיניה שהיא מנסה לאמוד את הרצינות שבאיום. הוא בעצמו לא יודע כמה הוא מוכן לעשות זאת. הוא כבר מזמן הודה בפני עצמו שהוא לא יוותר עליה לחלוטין, אבל הוא יתאכזר אליה אם הוא צריך. הוא ישאיר אותה עירומה, לבדה, בשדה מבודד ליד הכביש המהיר.
לבסוף היא עושה את מה שהוא אומר. כמו תמיד. הוא שומט את החזיה, אוחז בסנטר שלה בעדינות ומרים אותו עד שהם מביטים אחד לשניה בעיניים.
"את מאמינה לי שאני רוצה אותך?"
היא מהנהנת מעט.
"את מאמינה לי שאני לא רק רוצה לזיין אותך?"
היא מהססת טיפה לפני שהיא מהנהנת.
"קרה משהו שאני צריך לדעת עליו מאז השבוע שעבר?"
עיניה מרצדות לרגע, מביטות הצידה ואז חוזרות לפני שהיא מנידה בראשה לשלילה.
פעם, בהשלמה של קורס הקצינים, הביאו להם חוקר מהשב"כ שעשה להם הרצאה על טכניקות חקירה. הוא זוכר טיפ אחד בלבד: אם הצלחת להחזיק קשר עין עם הנחקר, הוא לא יהיה מסוגל לשקר לך בלי להתיק את המבט, אפילו רק לשבריר שניה. הוא דמיין שיתפוס מחבל מסוכן שינסה להסתנן דרך איזה מחסום ויהיה גיבור; לא לקח לו הרבה זמן להבין מול מי יצטרך להשתמש בכלי הזה: חיילים שלו, ומאוחר יותר, תלמידים בבית הספר.
"אני יודע שאת משקרת, ליה. את לא יכולה להסתיר את זה ממני. עדיף שתוציאי הכל עכשיו במקום שאני אוציא את זה ממך בכוח."
היא מושכת באף. דמעות זולגות במורד הלחיים.
"קרה משהו עם החברות בבית הספר? גיל? המורים? איזה סיפור או שמועה?"
היא מנידה בראשה. אמת.
"משהו עם ההורים?"
ניד ראש. אמת.
"משהו עם אמיר?"
ניד ראש. העיניים שלה מושפלות בזמן התנועה, וחוזרות אליו רק אחריה. שקר.
"אמיר. מה איתו? הוא אמר לך משהו? איים עלייך?"
היא מהנהנת.
"עשה לך משהו?"
הנהון נוסף.
"נגע בך? שכבתם?"
היא לא מפסיקה להנהן. הדמעות זולגות בחופשיות עכשיו. היא ממצמצת ומושכת באף. הוא מרגיש אותה רועדת בידו.
"ספרי לי הכל."
* * *
הוא מביט בתמונות שהיא מראה לו בוואטסאפ. מעולם לא חווה כזה מעבר מהיר מכעס רותח לפחד מקפיא כקרח. הוא מביט בה ובטלפון לסירוגין. זה היה ביום רביעי שעבר. שבוע שלם עבר מאז. אמיר נגע בה, זיין אותה, מספר פעמים מאז. נתי קורא את התכתובת ביניהם לאורך הימים האחרונים: אמיר מתכתב כמו ילד חרמן ומאוהב שנהנה לכתוב לה גסויות, היא עונה בקצרנות עם תירוצים ומשפטים לא מתחייבים.
הוא מביט בליה שוב. הסנטר שלה רועד עכשיו בפראות, היא מתנשפת ודומעת בשקט, כמו ילדה שיודעת שנתפסה וממתינה לעונש שמגיע לה. והיא אכן עשתה משהו פסול. הוא מניח יד על לחיה ומלטף אותה בעדינות.
"ליה. חמודה. את יודעת שהיית צריכה להראות לי את זה מיד, נכון?"
היא מהנהנת.
"את יודעת שאני רוצה רק את מה שטוב בשבילך?"
עיניים הצידה. הנהון. שקר.
הוא נושם עמוק. זה דוקר אותו יותר מאשר כל פחד לקריירה ולנישואין שלו. הוא מבין עכשיו איפה טעה לאורך הדרך, ומה הוא צריך לעשות כדי לתקן את זה. הוא מרים את היד השניה ומעביר את האצבעות בשיער שלה, נותן להן להתהדק בין שורשי השיער. היד על לחיה ממשיכה ללטף.
לא בכעס, הוא אומר לעצמו, וסוטר לה בעוצמה.
המבט שלה מספיק בקושי להראות את ההפתעה לפני שהיא פורצת בבכי. נתי מושך אותה אליו ועוטף אותה בחיבוק חזק. ככה, כשהיא צמודה לחזה שלו, הוא מרגיש את הלמות הלב שלו ושלה יחדיו, שניהם מהירים ולא סדירים.
"שששש," הוא לוחש. "הכל יהיה בסדר. אני אסדר את זה. אל תספרי על זה לאף אחד, אל תתקרבי לאמיר, אל תעני לו להודעות. ובחיים, בחיים, אל תעזי להסתיר ממני משהו כזה שוב."
