נתי שולח לה הודעה ביום שני אחרי הצהריים. לוקח לה שלוש שעות לענות. כשהם מדברים היא בחוץ, בדרך הביתה.
"איפה היית, שאת לא עונה לי ככה הרבה זמן?"
היא מתנשפת מעט, ממהרת להגיע לתחנת האוטובוס.
"סתם, חברה."
"אוקיי. חברה זה לא סיבה לא לענות. אני דואג לך. מעכשיו את זמינה לענות לי בכל מצב. ברור?"
"ברור," ליה עונה בקול קטן שעושה רושם שלא ברור בכלל.
"סבבה, ועכשיו, כשתגיעי הביתה, את מורידה את כל הבגדים, מצלמת את עצמך ושולחת לי."
"אבל אני –"
"מה אבל עכשיו? את עושה את מה שאני אומר. חיכיתי לך סתם, את תשלחי לי תמונה שלך."
"אוקיי."
"יופי. עכשיו לגבי המפגשים שלנו. צריך להזיז אותם איכשהו, לזמן ומקום יותר בטוחים. בינתיים, השבוע, ניפגש בחוץ במקום מבודד, רק לשבת כמה דקות ולדבר. טיפה לשתף מה עובר עלינו." הופה. "עלינו", גוף ראשון. הוא שולח לה מיקום של שדה מבודד בפאתי העיר. "אה, וליה," הוא מוסיף. "עם הגרביים. בלי תחתונים."
היא עומדת במקלחת, עירומה, המצלמה פונה לכיוון המראה. גופה חלק ומזמין. פניה חתומים. נתי מביט בתמונה לאורך כל הערב.
* * *
נתי יושב על מושב הנהג ברכבו ונותן לברברת ברדיו למלא את האוויר בלי להקשיב לו באמת. זה יום נעים במידה נדירה, למרות השמיים הבהירים; כאן, בין עצי האקליפטוס, הרוח מרגישה אפילו קצת קרירה, כמתאמצת להזכיר שזהו בכל זאת הסתיו. הוא בודק שוב בטלפון את המיקום של ליה – הוא אמר לה לשתף איתו מיקום בלייב כדי שידע שהיא בדרך למקום הנכון – ורואה על המפה את התזוזה הזעירה של הצלמית שבחרה לפרופיל שלה בוואטסאפ: תמונה שלה על רקע מזח ביום קיצי, זיכרון מחופשה משפחתית כלשהי, לא ברור מלפני כמה זמן. היא מחייכת באושר אל מי שעומד שם, מחוץ לתמונה, ומצלם אותה. נתי רוצה לפגוש את הנערה הזו, המחייכת. רוצה לראות אותה מגיחה מעבר לעיקול בשביל העפר.
כשדמותה מופיעה ומתמצקת בהדרגה דרך העשב הצהוב הגבוה, הוא נושם לרווחה. הוא מבין לפתע שדמיין כל סכנה אפשרית שעלולה לפגוש אותה בשביל המבודד המתפתל בין השדות הריקים, החל מתאונה וכלה בחיות טרף. הוא מרגיש כאילו חיכה לה שעות, וכאילו לא נפגשו חודשים.
היא עומדת לצד הדלת שלו. הוא פותח אותה. בלי לשבור את קשר העין ביניהם, היא פותחת את כפתור הג'ינס ומושכת אותו מטה, מגלה את הגרביים הארוכים מתחת ותו לא. החולצה והחזיה יורדות גם הן; הבגדים נזרקים כולם על הקרקע המאובקת. היא ממשיכה להביט בו בהתרסה, מדגישה את העובדה שהיא לא בודקת שמא מישהו אחר נמצא בסביבה, אולי מטייל אקראי שנקלע במקרה לאותה פינה מבודדת ונסתרת בין השדות. רק עומדת שם, עירומה לגמרי מלבד הגרביים וזוג נעלי ספורט, ומשלבת ידיים מאחורי הגב.
"הייתי רציני כשאמרתי שאנחנו כאן רק כדי לדבר," הוא אומר כשהיא מסיימת.
היא מהנהנת. "עדיין יש כללים."
"את יודעת כמו מה את תיראי אם מישהו יראה אותנו ממרחק."
היא מהנהנת שוב.
הוא גאה בה מאוד ברגע הזה. הוא מחייך, פונה מעט לכיוון שלה, פותח רוכסן ומוציא את הזין החוצה. הוא לא נותן לה אינדיקציה לזוז או להתקרב, והיא לא זזה.
"אוקיי. אז דברי. איך עבר עלייך השבוע מאז הפעם האחרונה? ובלי להסתיר פרטים," הוא ממהר להוסיף כשהיא כבר פותחת את הפה ומתחילה לענות. "אני רוצה לדעת את האמת."
היא נושכת שפתיים. ממצמצת. נושמת עמוק.
